הנשיא סטיב אדלר
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת עליה פוגל ונציגי הציבור מר מרדכי כהן ומר יצחק כבדיאל, עב 9659/04) מיום 10.7.2007 בה התקבלה תביעתו של המשיב להכרה ביחסי עובד ומעביד שהתקיימו בינו לבין המערער, ולתשלום זכויות כספיות המגיעות לו מכוח יחסים אלו.
כמו כן, נדחתה תביעה שכנגד מטעם המערער לביצוע השבה של ההפרש בין שכרו של המשיב כפי ששולם לו בפועל, לעומת השכר אשר היה משולם לו הוגדר מראש כ"עובד"; לתשלום בגין שימוש בתשתיות משרד ובחניה; ולפיצוי בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן עבודה, פגיעה במוניטין, ופיגורים בהספקת שירותים ללקוחות.
[2] המערער הינו בעל משרד לראיית חשבון. המשיב הועסק אצל המערער בשתי תקופות שונות. האחת, בין השנים 1998-2000 בה אין חולק כי המשיב הועסק כ"קבלן עצמאי"; השניה, בין יולי 2001 ועד לנובמבר 2003, בה תבנית ההעסקה נתונה במחלקות בין הצדדים.
בשתי תקופות ההעסקה, השתכר המשיב 60 ש"ח לשעה, בתוספת מע"מ, כנגד הצגת חשבוניות מס.
[3]
טענות הצדדים - במסגרת טיעוניו, עשה המערער מאמץ רב לנסות ולשכנענו כי בית הדין האזורי טעה בקביעותיו העובדתיות, ובמסקנתיו המשפטיות הנגזרות מהן. עיקר ערעורו נסוב על מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. בנוסף, טוען הוא כי ככל שיידחה ערעורו בעניין קיומם של יחסי העובד ומעביד, יש להורות על השבת סכומים אותם קיבל המשיב, אשר גבוהים באופן ניכר מהסכומים להם היה זכאי, לו היה מוגדר מעמדו מראש כ"עובד".
מנגד, תומך המשיב בפסק הדין האזורי מטעמיו.
[4]
יחסי עובד ומעביד - כאמור, בית הדין האזורי קבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד. בין היתר, מסתמך בית הדין האזורי על ממצאיו העובדתיים לפיהם:
כל עבודתו של המשיב בוצעה במשרדי המערער; שעות וימי עבודתו היו קבועים ונתונים לפיקוח; הוא קיבל הנחיות לביצוע עבודתו מהמערער, אשר אף נדרש לחתום על הדוחות שכתב המשיב ולאשרם; כאשר התגלעו חילוקי דעות מקצועיים בין השניים - דעתו של המערער היתה מכריעה את הכף.
הלכה מושרשת היא כי בית דין זה כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בייחוד כאלה המתבססות על התרשמותה ממהימנות העדים (ראו: עע 424/06
מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.2007והאסמכתאות המובאות שם).
במקרה שלפנינו, פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק כדבעי, וכולל סקירה מקיפה של מסכת הראיות שהובאה בפניו, לרבות העדויות אשר נשמעו, וההתרשמות מהם. לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות, ובטיעוני הצדדים, לא מצאנו כל טעם משפטי או אחר המצדיק את התערבותנו בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי.
על כן, דין הערעור בעניין קיומם של יחסי העובד ומעביד להידחות.
[5]
התביעה להשבה - בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי יש להעמיד את משכורתו הקובעת של המשיב לצורך חישוב זכויותיו כעובד, על 8,580 ש"ח לחודש. זאת, על פי תחשיב של 6.5 שעות עבודה ליום, לפי תעריף של 60 ש"ח לשעה, ו-22 ימי עבודה בחודש.
לטענת המערער, שכר זה הינו שכר גבוה באופן ניכר מהשכר אותו מקבל רואה חשבון במעמד של "עובד", בעל וותק וכישורים כשל המשיב. לטענתו, במועד הרלוונטי, שכר כזה עמד כ-7,000 ש"ח, למשרה מלאה, שהם כ- 38 ש"ח לשעה. על כן, אילו היה המשיב מועסק במעמד של "עובד", בחלקיות משרה הנגזרת משעות עבודתו בפועל, שכרו היה עומד על כ-5,500 ש"ח בלבד.
[6] הלכה היא, כי הנטל להוכיח שהשכר אשר שולם למי אשר הועסק במעמד של "קבלן עצמאי" הוא גבוה יותר מאשר השכר שהיה משולם לו, אילו היה מועסק במעמד של "עובד" מוטל על כתפו של המעסיק (ראו: עע99/06
מרכז קהילתי אזורי רמת הגולן נ' חנה יפהר, ניתן ביום 24.6.2007, להלן:
פרשת יפהר).
בעניינינו, קבע בית הדין האזורי, כי המערער לא עמד בנטל הוכחה זה - בעדותו, טען המערער כי לאחר עזיבתו של המשיב, העסיק רואה חשבון אחר במעמד של עובד בשכר של 7,000 ש"ח, אך לא תמך עדותו במסמך כלשהו המעיד על נסיונו של אותו רואה חשבון, ואף לא מסמך המעיד שאכן זהו השכר אשר שולם לו; כמו כן, המערער העיד את מר חגואל, שהצהיר על כי זה שכרו של רואה חשבון במעמד של "עובד", אך לעדותו ניתן משקל נמוך בשל חברותם של השניים והיותם שותפים לשירותי משרד, וכן מן הטעם שעדותו נגעה לרואה חשבון עם וותק נמוך יותר מאשר של המשיב. בנוסף, עדותו של מר חגואל לפיה שכרו של רואה חשבון נקבע על פי כישרון ויכולת, ולא על פי הותק, לא התקבלה על ידי בית הדין האזורי.
על כן, משלא הרים המערער את נטל ההוכחה המוטל עליו להראות את פער השכר, אין מקום להיעתר לתביעתו להשבה, דין הערעור בעניין זה להידחות.
[7] מעבר לנדרש, אציין, כי לגישתי, כפי שהבעתי אותה בעבר, יש להגביל את הזכות לתבוע השבת שכר אשר שולם למבצע עבודה במעמד של "קבלן עצמאי", אשר מעמדו הוכר בדיעבד כ"עובד", לאותם מקרים בהם קיימת "תניית גדרון" בחוזה ההעסקה; למקרים בהם שכרו של מבצע העבודה כ"קבלן" גבוה באופן ניכר מהשכר שהיה משולם לו אילו היה מועסק מלכתחילה כ"עובד"; ולמקרים בהם מבצע העבודה דרש להיות מועסק במעמד של "קבלן עצמאי" ולא במעמד של "עובד" (ראו:
פרשת יפהר, וכן עע 300256/98
אורי אייזיק - תה"ל, פד"ע ל"ו 817, להלן:
פרשת אייזיק). לדעתי זו הצטרפו רוב חברי המותב
בפרשת אייזיק, וכן חברי, השופט רבינוביץ,
בפרשת יפהר.
חברי, השופט צור,
בפרשת יפהר הביע דעה שונה מדעתי, ואליו הצטרפו שני נציגי הציבור באותה פרשה. דעתם בעניין זה, כדעת המיעוט
בפרשת אייזיק, ולפיהמקום בו הוכח הפרש שכר, יש לחתור לגילוי השכר האמיתי שהיה משולם למועסק במעמדו כעובד ולקבוע את סל זכויותיו על בסיס זה.
במקרה שלפנינו, אין לטעמי מקום להידרש למחלוקת זו שביני לבין חברי. זאת, באשר לא הוכח כי למשיב שולם שכר הגבוה מהשכר אשר היה משולם לו, אילו היה מוגדר הוא במעמד של "עובד" מלכתחילה.