השופטת נילי ארד
1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; עב 2971/03) אשר קיבל באופן חלקי בלבד את תביעת המערער נגד המשיבה.
המערער טען, כי שגה בית הדין בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו לפיהן נקבע כי נטל ללא רשות ארבעה מוצרים ללא תשלום; כי פיטוריו נעשו שלא כדין, ללא שימוע "והוא הושלך מעבודתו אך ורק בגין זאת שסירב להיבדק במכונת אמת"; וכי יש להורות על תשלום מלוא סכום התביעה על מכלול רכיביה.
בערעור שכנגד טענה המשיבה (להלן:
שופרסל) כי מן הדין היה לשלול כליל את פיצויי הפיטורים, או להפחיתם למטה מהשיעור שנפסק; וכי בנסיבותיו החמורות של המקרה יש לבטל את חיובה בתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
הרקע לתביעה
2. המערער, מר דניאל מלכה, הועסק במשיבה (להלן -
שופרסל), כקצין בטחון מתאריך 1.1.81 עד להתפטרותו ביום 31.5.84. בגין תקופה זו לא תבע דבר. בתאריך 28.10.84 חזר המערער לעבוד בשופרסל, בתחילה כקצין בטחון, ובהמשך בתפקיד סגן מנהל סניף. החל בשנת 1988 ועד להשעייתו ביום 30.12.02 ולפיטוריו ביום 14.3.03, שימש המערער בתפקיד מנהל סניף בירושלים (להלן:
תקופת העבודה השנייה).
3. המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי לאחר שפוטר ללא פיצויי פיטורים, מן הטעם שנחשד בגניבת מוצרים מהסניף, בשני אירועים שהתרחשו בימים 25 ו-26 בדצמבר 2002. בתביעתו טען כי שופרסל טפלה עליו האשמות שווא של גניבת מוצרים והתנכלה לו, כדי לסיים את העסקתו "בזול" ללא תשלום פיצויי פיטורים, בעוד אשר המניע האמיתי לפיטוריו היה המצב הכלכלי אליו נקלעה המעסיקה. אי לכך, תבע המערער, שכר עבודה, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורין שלא כדין ופיצויי הלנה ומענק מנכ"ל.
שופרסל ביקשה לדחות את התביעה מכל וכל, תוך שטענה כי בנסיבות החמורות של הפסקת עבודתו רשאית הייתה לפטר את המערער, מבלי לשלם לו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ואף לא שכר בתקופת ההשעיה. עוד טענה, כי בנסיבות המקרה, לא היה המערער זכאי למענק מנכ"ל, המשתלם על פי שיקול דעת ההנהלה בהתאם לשביעות רצונה מן העובד.
המניע לפיטורים והליך השימוע
4. על סמך העדויות ששמע ולאור התרשמותו הישירה מהן, שוכנע בית הדין האזורי "
מעל לכל ספק סביר" כי המערער נטל את ארבעת המוצרים מבלי לשלם עליהם והוסיף והטעים, כי "עניין הגניבה - הוכח גם ללא עדות שמיעה, מעדותם הישירה של שני הקב"טים ומגרסתו הבלתי מהימנה של התובע". עם זאת, ציין, כי "לא הוכחו חשדות אחרים ולא הובאו כל עדויות ישירות לטענות בגין חשדות לגניבה, שהיו כנגדו בעבר...".
טענת המערער לפיה המניע האמיתי לפיטוריו היה מצבה הכלכלי של המשיבה, ורצונה להיפטר מעובדים ללא פיצויי פיטורין לא הוכחה. גרסת המערער כי רכש כדין את המוצרים ביחד עם בנו, לא התקבלה ואף עדות בנו בנדון זה, לא סייעה לו. חיזוק לדחיית גרסתו של המערער מצא בית הדין בעדותם של קציני הבטחון, מר משה אהרון ומר שמואל חכמיאן (להלן:
קציני הבטחון), ממנה הוברר כי בדיקתם העלתה שלא התבצעה בסניף רכישת המוצרים, כפי שטען בפניהם המערער. בית הדין העדיף את עדותם של קציני הבטחון לפיה המערער "ננעל ולא היה מוכן לדבר על כלום" וסירב לתת הסבר כלשהו לנטילת המוצרים שיוחסה לו באירוע הראשון. בהקשר לאירועי הגניבה קבע בית הדין, כי "אם אכן היו אלה האשמות שווא, מטבע הדברים, היה מכחיש בתוקף, מסביר מיד היכן ומתי נקנו אותם מוצרים, והיה נותן קצה חוט לבדיקת טענתו...במקום זאת, עיקר טענתו, כפי שעולה מחקירתו הנגדית, היא כי הפתיעו אותו ולא אמרו לו מדוע הוזמן".
5. אשר לטענותיו של המערער בדבר פגמים שנפלו בהליכי השימוע, קבע בית הדין כי הבירור שנעשה עמו היה אמנם קצר ביותר, אולם זאת בשל ניסיונות התחמקות ואי שיתוף פעולה מצידו. ובלשון הכתוב: "נראה על פניו כי לו התובע היה מעלה גירסה אמיתית, כזו שניתן לבדוק ולאמת בזמן אמת, היתה דינמיקה של בירור ענייני, ומטבע הדברים הפגישה היתה ארוכה יותר... משהתובע "ננעל" ...ולא שיתף פעולה, לא היה מקום להאריך בדברים"; המערער "לא נתן לנתבעת ולו גם קצה חוט, על מנת לשכנע בחפותו" באופן שניתן היה לאמת את הגירסה שהציג; הוסיף בית הדין וציין, כי למערער היו מספר הזדמנויות להשמיע טענותיו; ומכל מקום, אין מחלוקת על כך, שלאחר התערבות בא-כוחו הוזמן המערער לפגישה עם מר חיים אשכנזי, מנהל משאבי אנוש ומנהל החברה. באותה פגישה, בה השתתף גם עורך דינו של המערער, נעשה ניסיון להגיע להסדר לעניין זכויותיו, שלא הסתייע בסופו של דבר.
הוסיף בית הדין והטעים "... כי על פי ההתכתבויות שבין הצדדים - לא ביקש מי מעורכי דינו כי תקוים פגישה נוספת, או כי יערך שימוע נוסף לעניין החשדות נגדו".
בנסיבות אלה, הגיע בית הדין למסקנה, כי לא נפל פגם בהליך השימוע. מסקנתו זו, על פי ממצאיה העובדתיים מקובלת עלינו ולא ראינו להתערב בה לשנותה.
6. עם זאת, ומבלי לשנות ממסקנת הדברים, מצאנו לנכון להעמיד דברים על מכונם, בשני עניינים הנוגעים להתייחסותו של בית הדין ל
הליך השימוע ולזכות הטיעון, בהיבט הכללי של זכות זו:
שגה בית הדין האזורי בכך שגרס, כי זכות הטיעון של עובד המועסק על ידי מעסיק פרטי אינה מגעת לכדי היקפה של זכות הטיעון השמורה לעובד המועסק על ידי המעסיק הציבורי. הלכה פסוקה היא, כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו-מהותי [עע 1027/01 ד
"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448 (להלן:
עניין גוטרמן); עע 1349/01
ופא אסחאק - מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 16.2.04].
קביעתו של בית הדין, לפיה ניתן היה להפתיע את המערער במסגרת הבירור הראשוני שנעשה עמו, אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, בה נקבע כי על המעסיק לפרט בפני העובד טענות שיש בהן כדי להכריע בגורלו, באופן שהעובד ידע לאילו טענות להשיב ולהתייחס בבואו לממש את זכות הטיעון. וכבר ציינתי בעניין
גוטרמן: "זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו".
כך דרך כלל. על אחת כמה וכמה כאשר המעסיק מייחס לעובד עבירת משמעת חמורה, או עבירה של גניבה. במקרים כגון אלה, עלולות להיגזר על העובד סנקציות חמורות ביותר, עד כדי שלילת זכותו לפצויי פיטורים, בנוסף לפגיעה בשמו הטוב ובעתידו התעסוקתי. על כן, לא יכסה המעסיק מפני העובד את החשדות המיוחסים לו, אלא ישטח אותם בפני העובד, באופן שיהא בידיו להפריכן, או לשכנע את מעסיקו, כי אין ממש באותם חשדות, כולם או מקצתם. וכבר פסקנו ב
פרשת לינדר: "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה" [עע 355/99
לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846].
7. עד כאן כללם של דברים. לגופו של עניין נחזור ונטעים, כי בחנו היטב את נסיבות המקרה, ונחה דעתנו כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו לפיה ניתנה למערער הזדמנות נאותה להשמיע את גרסתו בפני המעסיק ולהזים חשדותיו; ואף לא נפלה טעות המחייבת התערבותנו במסקנתו של בית הדין, לפיה עמדה שופרסל בנטל הראיה המוגבר החל עליה, משהוכח "מעל לכל ספק סביר" שהמערער נטל מוצרים ללא רשות.