השופטת נילי ארד
1. לפנינו ערעור המדינה (לאחר מתן רשות) על החלטת בית הדין האזורי שלא למחוק על הסף כתב תביעה מתוקן שהגיש המשיב.
הרקע
2. בתקופה שבין 1977 עד 1991 עבד מר משה כהן (
להלן : המשיב) במשרד הרווחה. החל מיום 1.6.91 ועד לפרישתו לגמלאות ביום 21.11.93 כיהן המשיב כסגן יושב ראש ועדה ממונה על ענייני המועצה המקומית דיר אל אסד (להלן:
המועצה), על פי מינוי של הממונה על מחוז הצפון, במשרד הפנים.
3. לצורך זכאותו לגמלה ביקש המשיב לצרף את תקופות השירות כעובד מדינה וכסגן ראש המועצה ובקשתו נענתה בהחלטת המנהל הכללי של משרד הפנים מיום 25.11.93. בעת פרישתו לגמלאות, זכאי המשיב לגמלה בשיעור כולל של % 38.33 ממשכורתו הקובעת, לפי חלקיות משרה של 100%. המערערת (
להלן: המדינה) נושאת במימון החלק הארי של הגמלה, והסכום הנותר של גמלה הוא במימון המועצה.
4. אין חולק על כך, שעד לחודש אפריל 2003, נעשה תשלום הגמלה על ידי המועצה, כאשר המדינה מעבירה לה את חלקה בתשלום. מאותו מועד ואילך, משלמת המדינה למשיב ישירות את חלקה בגמלתו.
5. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי נגד המדינה ונגד המועצה, עתר המשיב לתשלומי קצבה ולפיצויי הלנה בגין איחור בתשלומי קצבה.
המדינה הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בעילה של חוסר סמכות, ולחלופין, ככל שהתביעה מתייחסת כנגד המדינה, למחיקת התביעה על הסף בהעדר עילה.
בהחלטה מיום 5.3.06 קיבל בית הדין האזורי בירושלים (בש"א 15605/04, בתיק עיקרי עב' 1643/03) את בקשת המדינה, תוך שקבע כי "דין התביעה הכספית של התובע כנגד המדינה בעניין הלנת כספי גמלתו להימחק על הסף, בהעדר עילה". בנוסף, ומכוח סמכותו לפי תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, החליט בית הדין על צירוף המדינה להליך "כ'צד נחוץ' לבירור תביעת התובע לפיצויי הלנה בגין הלנת תשלומי גמלתו" (
להלן: ההחלטה הראשונה).
6. בפסק דין מיום 29.5.06 נדחה ערעור שהגיש המשיב על ההחלטה הראשונה של בית הדין האזורי (עע 254/06) תוך שנקבע כך:
"א.השאלה האם במקרה זה היה מקום לדחות את התביעה על הסף היא שאלה כבדת משקל וראויה להתייחסות. יחד עם זה, תביעתו של המערער כפי שנוסחה בכתב התביעה המתוקן לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת להקמת עילה ישירה נגד המדינה כמעביד.
ב. בנסיבות אלה הקביעה של בית הדין האזורי כי תשלומי הגמלה היו צריכים להיות משולמים על ידי המועצה ועל ידי המדינה היא קביעה נכונה לגופו של עניין. כל זאת בנסיבות ניסוחו של כתב התביעה כפי שהוגש ועל פי הדין הקיים באותה עת כפי שבא לידי ביטוי בין השאר בהוראות סעיפים 41-38 לפקודת המועצות המקומיות, כפי שהייתה בתוקף באותה עת.
ג. אין במסקנתנו זו כדי למנוע מהמערער להגיש כתב תביעה מתוקן על פי עילה אחרת כפי שימצא לנכון" (
להלן: פסק הדין בערעור).
החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור
7. ביום 28.11.06 הגישה המדינה לבית הדין האזורי בקשה למחיקה על הסף של כתב התביעה המתוקן שהגיש המשיב. בהחלטה מיום 25.4.07 דחה בית הדין האזורי (השופטת הראשית רונית רוזנפלד; בש"א 2515/06; בתיק עיקרי עב' 1643/03) את בקשת המדינה תוך שקבע כי " נכון יהיה לברר את התביעה לגופה ולקבוע את גדר האחריות של המדינה בתום הדיון, ולא בשלב זה, על סיפו של ההליך, במסגרת דיון בבקשה לדחייה על הסף". בית הדין האזורי סמך החלטתו על פסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון אשר נתן בידי המשיב האפשרות לתקן את כתב התביעה, וקבע כי משתיקון כתב התביעה המעלה "עילה ישירה נגד המדינה כמעביד ... נכון יהיה שלא למחוק את התביעה המתוקנת על הסף, ולבררה לגופה". על החלטה זו סב ערעורה של המדינה.
טענות הצדדים בערעור
8. בערעורה (לאחר מתן רשות; בר"ע 360/07)
טענה המדינה ל"היעדר קיומה של עילת תביעה" נגדה מאחר שהיא פעלה בעניין גמלתו של המשיב בהתאם לדין הקיים. הוסיפה המדינה וטענה כך: לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המדינה העבירה את חלקה בתשלום הגמלה בהתאם להסדר שבחוק הרשויות המקומיות (גימלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז - 1977 ובפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] והחל מחודש אפריל 2003 היא משלמת למשיב את "חלקה בגמלתו ישירות, לפנים משורת הדין, ולבקשתו"; למדינה אין כל חבות כלפי המשיב; "מלוא טענותיה" בעניין העדר העילה ופעולתה על פי הדין התקבלו על ידי בית הדין האזורי בהחלטתו הראשונה; "מכלול טענותיו של המשיב בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין המערערת, והשלכת שאלה זו לטעמו, על קיומה של עילת תביעה בעניינו, הובאה בפני בית הדין קמא גם קודם להחלטתו הראשונה"; למרות תיקון כתב התביעה, הרי שבפועל לא השתנה דבר, משפטית ועובדתית, ונימוקיה המשפטיים והעובדתיים של המדינה בבקשתה לסילוק התביעה על הסף כנגדה, בהעדר עילה, שרירים וקיימים. בהתאם, "נימוקיו של בית הדין קמא בהחלטתו הראשונה שרירים וקיימים אף הם";
עוד טענה המדינה, כי מכוח הדין, נמצא תשלום הגמלה למשיב באחריות המועצה "לה הזכות לשיפוי מול המערערת" ואין זכות שיפוי כלפי גמלאי המועצה. עם זאת, זכות השיפוי מומשה, בכך שהמדינה "העבירה את חלקה בגימלת המשיב" למועצה כדין וכנדרש; "משמעות תביעתו של המשיב כלפי המערערת הינה להצהיר על חובת המערערת לשלם את מלוא גמלתו של המשיב בהיותו עובד שלה" לרבות "חלקה בגמלתו אשר הועברה במלואה למשיבה 2 [היא המועצה - נ.א.]"; מפסק הדין בערעור עולה כי אין להתיר למשיב להגיש כתב תביעה מתוקן באותה עילה "ללא שהוא מבסס תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לעילה אחרת" וקביעותיו של בית דין קמא בהחלטתו הראשונה הינן מעשה בית דין ונוצר השתק פלוגתא; לפי העולה מהחלטתו של בית הדין האזורי, בית הדין קמא לא בחן את עילת תביעתו המתוקנת של המשיב בשנית ולא נבחנו טענות המדינה בדבר העדר קיומה של עילה וההחלטה "נסמכה רובה ככולה על פרשנות מילולית שאינה הכרחית" בעניין פסק הדין בערעור.
המועצה לא הגישה טיעוניה לפנינו ולא התייצבה לדיון, משקיבלה, לבקשתה ובהסכמת המדינה והמשיב, פטור מהגשת סיכומים, בהתאם להחלטת בית דין זה מיום 14.11.07.
9.
המשיב תמך בהחלטתו של בית הדין האזורי ובהתייחס לעילת התביעה לגופה, הוסיף וטען: תיקון כתב התביעה סב על פירוט "עילת התביעה כנגד מדינת ישראל באופן מפורט כעילה המבוססת על יחסי עובד-מעביד". שכן, בתפקידו האחרון כסגן יושב ראש ועדה ממונה על ענייני המועצה המקומית "המשיב מעולם לא עבד אצל המועצה המקומית ו/או תחת ניהולה או פיקוחה וכאשר יצא לגמלאות" פרש מעבודתו במדינה. "תפקידו בוועדה הממונה משול לתפקיד בשירות המדינה, אשר מבוצע מחוץ למשרדיה"; "המדינה חייבת בתשלום גמלתו דווקא מכח יחסי עובד ומעביד" ואין לנתק את הקשר "בין קביעת זהותו של המעביד ובין הגוף החב בתשלום משכורתו של העובד"; המדינה אחראית לתשלום גמלתו אף מכח מבחן התכלית ועקרון פריצת האוניברסליות אשר אף לפיו יש לראות במדינה כמעבידתו של המשיב; לחלופין, יש לראות במדינה ובמועצה מעבידות במשותף.