פסק-דין בתיק עע 364/03

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

                        האם היה מקום לבטל פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, כפי שעשתה השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה (עב 007731/01). האם המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלה האם החתימה על הסכם הפשרה על ידי משיב מספר 1 (להלן - העובד) נבעה מטעות או מהטעיה על ידי המערערות, ואם כך הוא, היש לבטל את ההסכם ואת פסק הדין שנתן לו תוקף או שמא יש בכך שהעובד חתם על הסכם פשרה משום התממשות הסיכון שנטל על עצמו.

                        השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה ביטלה את הסכם הפשרה בקובעה כי הוא נכרת מתוך טעות יסודית ועל כך בטל על פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973. נפסק כי ביטול הסכם הפשרה נעשה מן הצדק.

העובדות הרלבנטיות

           העובד הועסק על ידי המערערים (להלן - השותפות והקיבוץ) כסוכן מכירות במפעל לייצור ושיווק מטהרי מים בתקופה שבין חודש יוני, 1988 עד ליום 6.5.1999, עת פוטר מעבודתו.

           ביום 1.4.1999 החל תהליך שבו הועברה השליטה במפעל מהשותפות והקיבוץ לידי המשיבה 2 (להלן - החברה), עד אשר במהלך חודש אוגוסט 2000 החלה החברה לנהל בפועל את המפעל, השותפות הפסיקה את פעילותה הכלכלית והקיבוץ החזיק 10% ממניות החברה.

           העובד הגיש, בעקבות פיטוריו, תביעה כנגד המערערים בגין שכר עבודה, דמי חופשה, דמי הבראה ופיצויי פיטורים. ביום 3.7.2001 נחתם  בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין לפיו התביעה כנגד הקיבוץ תידחה וכי החברה תישא בעיקר בנטל התשלומים למשיב בסך -.130,000 ש"ח אשר ישולמו למשיב בעשרה תשלומים. התשלום הראשון נקבע ליום ה- 5.7.2001. עוד הוסכם כי השותפות תשלם למשיב סכום בסך של -.22,000 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסך -.5,000 ש"ח. בנוסף יוסבו לאלתר כל הסכומים המופקדים במבטחים לעובד. הוסכם כי יוסר העיקול על כספי החברה וכנגדו תנתן ערבות בסך -.128,729 ש"ח על ידי בעל החברה, מר ישעיהו ליבנה.

הסכם זה  נוסח על ידי בא כוחם דאז של שלושה הגופים, הנתבעים בבית הדין האזורי, עו"ד גולדשמידט ובאת כוח העובד, עו"ד צהלה הלוי. עם חתימת הסכם הפשרה הודיע בא כוח המעסיקים לבאת כוח העובד כי לעניין הסכם הפשרה אין הוא מייצג עוד את החברה. הסכם הפשרה נחתם מטעם החברה על ידי הבעלים מר ליבנה ומטעם השותפות והקיבוץ על ידי עו"ד גולדשמידט ומטעם העובד על ידי עו"ד צהלה לוי. השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה נתנה להסכם הפשרה תוקף של פסק דין (עב 914234/99).

החברה לא עמדה בהתחייבותה בחלקה היא. אשר על כן הגיש העובד ביום 7.11.2001 תביעה לביטול הסכם הפשרה.

             ביום 4.2.2002 ניתן צו בית משפט לפירוקה של החברה.

פסק דינו של בית הדין האזורי

בית הדין האזורי פסק כי מטרת הסכם הפשרה בין הצדדים היא לפשר בין עמדות הצדדים בדרך מהירה ללא היזקקות להליך משפטי ארוך. העובד ביקש לזכות בתשלומים בגין שנות עבודתו הרבות ולאור זאת הסכים לתשלום סכום נכבד מתוך סכום התביעה המקורית, אך לא את כל המגיע לו לדעתו. מאידך, סברו המערערים כי הסכום לו הסכימו בהסכם הפשרה ראוי הוא שישתלם לעובד. בית הדין האזורי ציין כי בעריכת הסכם פשרה יש משום סיכון בשיקולי כדאיות. השאלה העיקרית לה נתן בית הדין האזורי את דעתו הינה מהו הסיכון שנקנה ומהן הנחות היסוד ששימשו לצורך הפשרה. בית הדין האזורי קבע כי יש לראות בעובדת הפיכת החברה, אשר אמורה היתה לשאת במירב נטל התשלומים לעובד, לחדלת פירעון, משום שינוי נסיבות מהותי. על פי התצהירים וחומר הראיות ידעו על כך כל הצדדים מלבד העובד. משכך מדובר בטעות יסודית כאמור בסעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ה'תשל"ג-1973 הדורשת את ביטולו של ההסכם מטעמי צדק. השופטת ורדה וירט-ליבנה קבעה:

"יש לראות בעובדה כי החברה אשר אמורה היתה לשאת במירב נטל התשלומים לתובע, הפכה לחדלת פירעון, משום שינוי מהותי בנסיבות הדורש את ביטולו של פסק הדין ואשר יפתח בפני התובע את הדרך לתביעת זכויותיו וימנע את אי הצדק אשר יגרם באם לא יתאפשר לו לעשות כן.

לאור הראיות ונסיבות המקרה הגעתי למסקנה כי יש מקום לביטול החוזה בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק החוזים לעניין טעות ולהפעיל את שיקול הדעת מטעמי צדק. דומני כי התוצאה שהתקבלה, כאשר לאחר שהושג הסכם פשרה בין הצדדים לא שולם החלק הארי עליו הוסכם, כאשר מדובר בעובד שפוטר לאחר כאחת עשרה שנים והסכום ששולם לו במסגרת פשרה מהווה כשתי משכורות בלבד, הינה תוצאה בלתי צודקת אשר נבעה מחלוקת נטל התשלומים בין הנתבעות לבין עצמן".

עוד הוסיף בית הדין האזורי, כי המצג אשר הובא בפני העובד עת נחתם הסכם הפשרה היה שהשותפות, הקיבוץ והחברה חבות יחדיו בתשלום הסכום עליו הוסכם בהסכם הפשרה. ההסכם מסדיר את דרך חלוקת תשלומים בין השלושה, החבים ביחד ולחוד. אשר על כן אין המערערים פטורים מתשלום הסכום אותו התחייבה החברה לשלם לאחר שזו הפכה לחדלת פירעון, שכן בהסכם הפשרה ישנה הודאה בחוב. בית הדין קבע:

עדות התובע כי במהלך המשא ומתן לפשרה טען בפניו בא כוחן של הנתבעות כי חלוקת התשלומים בין הנתבעות היא עניין שבין הנתבעות לבין עצמן, לא נסתרה. המצג אשר הובא בפני התובע עת נחתם הסכם הפשרה היה כי שלוש הנתבעות הסכימו ביניהן על דרך חלוקת התשלומים לתובע. משכך, אין לפטור את הנתבעות מס' 2 ומס' 3 מחובה של הנתבעת מס' 1 לאחר שזו פשטה את הרגל. מסיבה זו, אף אין לקבל את טענת הנתבעות כי טענתו של התובע הינה רק טעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה עילה לביטול חוזה. פשרה היא אמנם בגדר קניית סיכון, אולם השאלה הינה תמיד מהו הסיכון שנקנה ומהן הנחות היסוד ששימשו לצורך הפשרה".

הנה כי כן בית הדין האזורי קיבל את התביעה וביטל את פסק הדין שנתן תוקף לפשרה.