השופט שמואל צור
הרקע העובדתי
1. המשיבה 1, היא עיריית באר שבע (להלן-
העיריה), הינה רשות ציבורית הפועלת לפי חוק. המשיבה 2 הינה חברה עירונית של העיריה העוסקת בפרוייקטים שונים בתחום החינוך והחינוך המשלים לרווחת תושבי העיר (להלן-
החברה).
2. בשנת 1999 יזם משרד המדע הקמת מרכזי אינטרנט לבני נוער. לשם ביצוע יוזמה זו גויס המערער כעובד משרד המדע. במעמד זה הקים המערער את מרכז האינטרנט בבאר שבע וניהל אותו.
3. לצורך ניהול מרכז האינטרנט בבאר שבע עבר המערער לעבוד בחברה. מימון פעילות המרכז, ובכלל זה מימון שכרו של המערער, נעשה באמצעות תקציבים שהתקבלו מהעיריה ומגופים חיצוניים. בתחילה תוקצב הפרויקט על ידי משרד המדע בשיתוף העיריה ובשלב מאוחר יותר על ידי עמותת "תפוח". בכל תקופת העבודה הגיש המערער דיווחי נוכחות לחברה ושכרו שולם על ידי החברה. פעילות המרכז היתה נתונה לפיקוח עובד מטעם העיריה, הוא מר טבת, רכז המחשבים באגף החינוך בעיריה.
4. פעילות מרכז האינטרנט התקיימה באתר אחד בתחומי העיר באר שבע, אליו הוסעו ילדים מבתי ספר שונים וממקומות שונים. מתכונת זו היתה כרוכה בהשקעת משאבים ארגוניים ותקציביים של הסעות ילדים אל המרכז וממנו.
5. לקראת שנת 2004 החליטה העיריה לשנות את מתכונת פעילות התלמידים בפרויקט האינטרנט. עיקרו של השינוי היה בהעברת הפעילות ממקום מרכזי אחד (מרכז האינטרנט) אל תחומי בתי הספר עצמם. בכך היה חסכון תקציבי שנבע מביטול מערך ההסעות ובכך היו גם יתרונות פדגוגיים (סעיפים 16 - 17 לפסק הדין). על רקע זה החליטה העיריה להפסיק לתקצב את מרכז האינטרנט בראשו עמד המערער ולסיים את העסקתו בחודש נובמבר 2003 (מוצג נ/3).
התביעה
6. בבית הדין האזורי בבאר-שבע התבררה תביעה שהגיש המערער נגד העיריה ונגד החברה לביטול מכתב הפיטורים ולהשבתו לעבודה. בנוסף תבע המערער סעדים כספים שונים המגיעים לו, לטענתו, בשל תקופת עבודתו אצל המשיבות וסיומה. מדובר בתשלום שכר עבודה לחודשים ינואר-מאי 2004, תשלום עבור שעות נוספות, פיצויים על עוגמת נפש והפרשי שכר לתקופה פברואר-דצמבר 2003 בשל הפחתת השכר בהיקף של 25% ופיצויי הלנת שכר. בשלב הסיכומים הוסיף המערער סעדים נוספים אשר לא מצאו ביטויים בכתב התביעה ובהם שכר עבודה מיום הפסקת עבודתו ועד יום הפרישה. סכום התביעה עמד על כשני מיליון ש"ח.
7. בכתב התביעה טען המערער, בין היתר, כי הגורם שהעסיק אותו היתה העיריה שכן היא קבעה את אופי השירות שיינתן במרכז, דאגה למימון המרכז ולמימון שכרו ואף פיקחה על פעילות המרכז. עוד טען המערער כי הוא פוטר משיקולים פוליטיים, ללא מתן זכות שימוע. לטענתו, פיטוריו נעשו בהליך פגום ובלתי חוקי, משיקולים זרים ובלתי ענייניים וללא סיבה מספקת. כמו כן טען המערער כי ההסכמה שניתנה על ההפחתה בשכרו במהלך שנת 2003 היתה מותנית בהמשך העסקתו בעתיד. לטענתו, הוא לא היה מסכים להפחתת שכרו אילו ידע שמספר חודשים לאחר מכן עומדים לפטרו.
8. בית הדין האזורי (השופט משה טוינה ונציג הציבור מר אבשלום דנוך; עב 5961/04) דחה את תביעת המערער על כל חלקיה. אשר לזהות המעסיק, קבע בית הדין כי החברה היתה זו שהעסיקה את המערער. בקשר לכך קבע בית הדין כי העובדה שהעיריה היתה מעוניינת בקידום הוראת המחשוב והאינטרנט לתלמידים לא הפכה אותה למעבידתו. עוד נקבע כי העיריה אומנם יזמה ופיקחה על הפעילות שהתבצעה במרכז, אך בכך אין משום חריגה מהתנהגותו של קונה שירות היוזם והמפקח על השירות. בית הדין קבע כי מתכונת זו לא הפכה את המערער לעובד של מקבל השירות. עוד קבע בית הדין כי סימני זיהוי שונים - השכר ששולם למערער באמצעות החברה, דוחות נוכחות שהמערער הגיש לחברה בלבד ומכתב הפיטורים שהוצא על ידי החברה - מעידים על יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברה.
9. בית הדין האזורי קבע כי בבסיס החלטת העיריה להפסיק את תקצוב המרכז עמדו שיקולים ענייניים ומקצועיים. בהקשר זה נקבע כי הסיבה לפיטורי המערער היתה השינויים שחלו במערך המחשוב בבתי הספר, אשר לא הצדיקו את המשך פעילות המרכז. בנסיבות אלה, כך פסק בית הדין, הצורך להפסיק את עבודתו של המערער בהעדר תקציב הינו פועל יוצא מן המציאות שנוצרה. בקביעה זו הסתמך בית הדין האזורי על עדותו של מר טבת, מנהל יחידת מחשוב במינהל החינוך בעיריה, שהיתה מקובלת עליו. לאור זאת, דחה בית הדין האזורי את טענת המערער כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב ומשיקולים זרים.
10. אשר לטענה בדבר שלילת הזכות לשימוע, קבע בית הדין האזורי כי המערער ידע, עוד במהלך 2003, על הפסקת פעילות המרכז בשנת 2004. כן נקבע כי המערער בחר, בהתנהגותו ומבחירתו, שלא לקבל את מכתב הפיטורים אשר נשלח אליו בחודש נובמבר 2003. בית הדין ציין כי התנהגות זו של המערער בדבר אי קבלת דברי דואר רשום היא דפוס התנהגות שחזר על עצמו גם במהלך המשפט. כפועל יוצא מכך, פסק בית הדין כי בהליך פיטוריו של המערער לא נפלו פגמים המצדיקים את ביטול הפיטורים והשבתו לעבודה ודחה את התביעה לתשלום פיצויים על פיטורים שלא כדין.
11. בית הדין דחה את תביעת המערער לסעדים כספים אחרים. אשר להפרשי שכר לתקופת החודשים פברואר- דצמבר 2003, קבע בית הדין כי המערער לא הוכיח את טענתו כי ההסכמה שנתן על ההפחתה בשכר הותנתה בהמשך העסקתו בעתיד. גם תביעת המערער לשכר עבודה לחודשים ינואר-מאי 2004 נדחתה ונקבע כי המערער ידע על פיטוריו, אך עשה דין לעצמו והמשיך להגיע לעבודה בניגוד לרצון המעסיק ובכך ביקש לכפות על המעביד להמשיך את העסקתו. בית הדין אף דחה את התביעות לגמול שעות נוספות ולפיצויי הלנת שכר. גם התביעה לפסיקת פיצויים בשל עוגמת נפש נדחתה, שעה שנמצא כי המערער פוטר מסיבות ענייניות.
הערעור
12. בערעור בפנינו חוזר המערער על עיקר טענותיו שהועלו בפני בית הדין האזורי וטוען כי פיטוריו נעשו משיקולים פוליטיים, ללא סיבה מספקת, תוך השפלת כבודו. המערער טוען כי קיצוץ תקציבי המרכז שבניהולו כלל לא הועלה על הפרק והמרכז המשיך לעבוד גם לאחר פיטוריו. לטענתו, הוא מעולם לא קיבל מכתב פיטורים למרות שדרש זאת. עוד טוען המערער כי המשיבים אומנם מסרו לו בעל-פה שהוא מפוטר, אך מכתב רשום לא הועבר לידיו והוא המשיך בתפקידו עוד מספר חודשים. מוסיף המערער וטוען כי לא נערך לו הליך של שימוע בטרם פיטוריו ולכן פיטוריו פסולים ונגועים בחוסר תום לב.
13. העיריה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוענת כי המערער פוטר כדין ומנימוקים ענייניים של שינוי מתכונת פעילות המרכז. לטענתה, משעה שכל בית ספר החל לתת בעצמו את שירותי האינטרנט לתלמידיו, לא היה עוד צורך בהוצאות התקציביות לביצוע הפרויקט ותפקידו של המערער התייתר. עוד טענה העיריה כי לא זו בלבד שמר טבת הודיע להמערער על הפסקת פעילות הפרויקט, אלא הוא גם מסר לו על מכתב הפיטורים ששלחה לו החברה בדואר רשום, אך המערער נמנע מלקבלו. מוסיפה העיריה וטוענת כי הערעור מבוסס על תקיפת ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. לטענתה, פסק הדין מוצדק ומנומק כראוי ואין עילה לבטלו.
14. גם החברה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוענת כי סיום העסקתו של המערער נעשה משיקולים ענייניים, מקצועיים וכלכליים, על רקע שיקולי תקצוב. עוד טוענת החברה כי צדק בית הדין האזורי בדחיית תביעתו של המערער לקבלת הסעדים הכספים. עם זאת, טוענת החברה כי כלל המאפיינים מעידים כי לא היא היתה מעסיקתו של המערער, אלא העיריה. למרות טענה זו לא ערערה החברה על פסיקת בית הדין האזורי כי היא היתה מעסיקתו של המערער.
דיון
15. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו ומנימוקיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. אף אנו סבורים כי נכון פסק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערער על כל חלקיה ובקובעו כי פיטורי המערער נעשו משיקולים עניינים וסבירים וכי אין מקום להורות על ביטול החלטת הפיטורים. כן צדק בית הדין בקובעו כי אף אם נפל פגם בכך שלא נערך למערער הליך של שימוע, לא היה בכך כדי להצדיק את ביטול הפיטורים והסעדים הכספים שנתבעו. מבלי לגרוע מן האמור, מצאנו להוסיף ולהרחיב במספר נקודות העולות מן הערעור שבפנינו.