השופט שמואל צור
1. המערער הועסק אצל המשיבות מס' 2-4 (להלן-
החברות) כקצין בטיחות. המערער הועסק בכל אחת מהחברות בתקופות זמן שונות. כל שלוש החברות היו בתקופה הרלוונטית בבעלותו ובשליטתו של המשיב מס' 1 (להלן-
המשיב). המשיב היה מנהל החברות ובעל המניות, לבדו או ביחד עם אשתו. המערער עבד בחברות עד ליום 30.8.1998, מועד בו הודיע על התפטרותו ועזב את מקום עבודתו.
2. בבית הדין האזורי בחיפה התבררה תביעה שהגיש המערער נגד החברות ונגד המשיב באופן אישי לתשלום הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים, דמי הבראה וחופשה, החזר הוצאות נסיעה וכן הפרשות לקרן השתלמות וביטוח מנהלים. בבית הדין האזורי טען המערער כי הוא התפטר מן העבודה עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה שהתבטאה בכך שמשכורתו שולמה באיחור ולא שולמה כלל בחודשי העבודה האחרונים ובכך שלא קיבל תלושי שכר. על רקע זה טען המשיב כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים המגיעים לו, לטענתו, על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן-
החוק). עוד טען המערער כי לא התקיימה כל הפרדה בין עסקי החברות לעסקיו הפרטיים של המשיב. על כן ביקש המערער להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב באופן אישי בתשלום הסכומים שיושתו על החברות.
בכתב ההגנה טען המשיב כי המערער לא הועסק על ידו אלא על ידי החברות בהן הוא שימש כמנהל ובעל מניות. כן טען המשיב כי המערער קיבל את שכרו במלואו ואת תלושי שכר במועד ולכל היותר היה מדובר באיחור אחד שאף הוא אינו בבחינת הרעה בתנאי העבודה. לטענתו, המערער התפטר מרצונו לאחר שמצא מקום עבודה במשרה מלאה קרוב לביתו ולכן לא קמה לו זכות לתשלום פיצויי הפיטורים. המשיב הכחיש את חובתו לשלם למערער תשלומים אחרים.
פסק הדין של בית הדין האזורי
3. בית הדין האזורי (השופטת מיכל אריסון - חילו ונציגי הציבור מר שמואל רהט וגב' אסתר נבון; עב 2959/00) קיבל את תביעת המערער בחלקה. בית הדין האזורי בחן את תבנית העסקתו של המערער על פי מסכת הראיות שנפרשה בפניו. בית הדין בחן כיצד ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם. בקשר לכך קבע בית הדין כי עסקיו של המשיב כשלו שכן הוא התקשה להשיג מימון לעסקיו. בית הדין לא השתכנע כי המשיב הקים את החברות כדי להתחמק מתשלומים שבהם חב לפי חוקי העבודה או שבבסיס ההתאגדות היתה תרמית. בית הדין ציין כי אכן, לעיתים, שולם שכרו של המערער בשיקים אישיים של המשיב או של רעייתו, דבר מצביע על ערוב נכסים שלא כדין בין החברה לבעליה. אולם לדעת בית הדין, הדבר נעשה על רקע החשש כי הבנקים לא יכבדו את השיקים של החברה עקב מצוקת מזומנים וכדי שלא להלין את שכרו של המערער. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי מדובר בהתנהגות אחראית של בעל מניות ומנהל החברות וכי לא התקיימו תנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות של החברות. כפועל יוצא מכך, חייב בית הדין את החברות, ביחד ולחוד, לשלם למערער הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות וביטוח מנהלים וכן הוצאות משפט.
בית הדין האזורי דחה את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הצליח להוכיח כי התקיים קשר סיבתי בין התפטרותו לבין האיחורים בתשלום השכר לאורך תקופת עבודתו. בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח שהתקיימו בו נסיבות המצדיקות התפטרותו לפי סעיף 11 לחוק. תביעת המערער לפיצויי הלנת שכר נדחתה.
הערעור
4. בערעור בפנינו טוען המערער כי טעה בית הדין האזורי בכך שלא הרים את מסך ההתאגדות ולא חייב את המשיב באופן אישי בחובות החברות. לטענת המערער, הרמת מסך הוא אומנם מהלך יוצא דופן וחריג אך היא אפשרית מקום שהוכח שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה בניגוד לחוק. לטענתו, במקרה דנן אכן הוכח כי המשיב פעל בחוסר תום לב כלפיו ועשה שימוש שלא כדין במסמכי החברות וזאת כדי להתעלם מזכויותיו כעובד. לשיטתו, מהתשתית העובדתית שנפרשה בפני בית הדין האזורי, עולה כי המשיב שימש כמנהל ובעל מניות בחברות אשר היו בבעלותו. המשיב המשיך להעסיק את המערער גם כאשר ידע שמצב העסק כדי - רע ואין ביכולתו לשלם את שכרו. המשיב עצמו העיד בבית הדין כי חלק מן השכר שולם באמצעות שיקים אישיים שלו או של אשתו. בנוסף, המשיבה מס' 3 היתה חברת האוטובוסים אך התשלומים הועברו באמצעות המשיבה מס' 4, אשר הוקמה לצורך ניהול כספי. לאור זאת, כך טוען המערער, ניתן לראות כי ניהול כל החברות היה בפועל כניהול של חברה אחת. לטענתו יש בכך כדי להעיד כי המשיב עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברות ולכן יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב באופן אישי בחובות החברות.
5. המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המשיב טוען כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין המערער. לטענתו, המערער הועסק על ידי החברות בלבד דבר שהיה ידוע לו, שכן תלושי השכר הונפקו לו על ידי החברות. כן טוען המשיב כי לא עלה בידי המערער להוכיח כל נסיבות חריגות בגינן יש להרים את מסך ההתאגדות כגון מעשי מרמה או שימוש לרעה במסך ההתאגדות. לטענתו, העילה העיקרית של המערער להרמת מסך הינה תשלום שכר עבודתו בשיקים של רעייתו או של צד שלישי. המשיב מדגיש כי בית הדין האזורי לא שוכנע שהוא הקים את חברותיו למטרות תרמית או על מנת להתחמק מתשלומים. לדעת בית הדין, תשלום שכר העבודה באמצעות שיקים אישיים של המשיב או של רעייתו נעשה כאשר החברות היו במצוקה כלכלית וכדי להימנע מהלנת שכרו של המערער. לטענת המשיב, בית הדין האזורי קבע כי מדובר בכשלון עסקי של החברות והמשיב גילה התנהגות אחראית של בעל מניות ומנהל, אשר בחר לשלם את שכרו של המערער בעצמו ולא להסתתר מאחורי מסך האישיות המשפטית הנפרדת של החברות.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בפסק הדין של בית הדין האזורי, בראיות שהוגשו לבית הדין ובעדויות שנשמעו, ולאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי בעניין הנדון התקיימו תנאים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות של החברות והטלת חבות אישית על המשיב. נסביר את עמדתנו.
הרמת מסך התאגדות
7. נקודת המוצא בדיני חברות הינה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה (דב"ע נג/205-3
מחמוד וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כ"ז, 345). חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה והדברים ידועים. עם זאת, קיימות נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה. דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה באשיות משפטית נפרדת מבעליה נועדה לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, עימם קיימים יחסים משפטיים קרובים ונמשכים המטילים על בעלי החברה אחריות מוגדרת. יחסי הקירבה בין החברות לבין בעלי מניות ונושאי תפקידים בה, יכולים לשמש בסיס להרמת המסך ביניהם ולחייבם בחובות החברה (ע"ע 1170/00
מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (88), 34; ע"ע 1201/00
זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג(39), 35; ע"ע 1137/02
יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלומאות רחביה בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (94), 35). אין חולק כי הרמת המסך הינה מהלך יוצא דופן וחריג והיא נעשית כאשר למשל אורגן של החברה עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה או פועל על מנת להונות את נושי החברה. העילות המקובלות להרמת מסך הן הקמת חברה למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, ערוב נכסים של בעלי המניות עם נכסי החברה, ריקון החברה מנכסיה ועוד. אכן, אין רשימה ממצה של עילות להרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי המניות שכן "המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים קיצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות לא-צודקות" (ד"ר א' חביב - סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (1), עמ' 201).
8. דוקטרינת הרמת המסך, אשר בעבר הייתה פרי הפסיקה, מעוגנת כיום בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן-
החוק), בו נקבע כי "
בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן...". אולם, אין חולק כי על המקרה שלפנינו לא חלות הוראות החוק שנכנס לתוקפו לאחר סיום עבודת המערער (שנת 1998).
9. המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות. מדובר בחברות משפחתיות. הלכה פסוקה היא, שכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות (ראה בג"צ 397/67
ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539 וגם רע"א 161/67
שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515). יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון
בפרשת בן אבו לפיהם:
"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: 'החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה'..." (ע"א 10582/02
ישראל בן אבו - דלתות חמדיה בע"מ, טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.2005).
אכן, נסיון החיים מלמד שככל שמדובר בחברה "משפחתית", הסיכוי לעירוב נכסים וטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר.
10. על כל אלה יש להוסיף את המרכיב המיוחד הנוגע ליחס שבין חברה לעובדיה. על המעמד המיוחד של עובדי החברה והרמת מסך עמדתי
בפרשת זילברשטיין, לאמור:
"כללי הרמת המסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עמה. מערכת יחסים זו מושתתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל החוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.