ע"ע
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
|
109-06
22/02/2007
|
בפני השופט:
1. עמירם רבינוביץ 2. נילי ארד 3. לאה גליקסמן
|
- נגד - |
התובע:
מועצה מקומית מג'אר עו"ד שקיב עלי
|
הנתבע:
שאהין בלעוס עו"ד סאיד אסדי
|
פסק-דין |
השופטת לאה גליקסמן
:
1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופטת איצקוביץ; עב 1517/02), אשר קיבל חלקית את תביעתו של המשיב.
2.
העובדות, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי הן כמפורט להלן:
א. המשיב (להלן -
העובד) מועסק אצל המערערת (להלן -
המועצה) בתפקיד לבורנט בבית הספר המקיף א' בכפר מג'אר, מאז שנת 1983.
ב. העובד מדורג בדירוג ההנדסאים והטכנאים. עד חודש יוני 1999 קיבל את שכרו על בסיס דרגה 41. בחודש יולי 1999 הוענקה לו דרגה 43. בחודש אפריל 2000 בוטלה העלאתו בדרגה, ונקבעה לו שנית דרגה 41.
ג. עד חודש מרץ 2001 שולם לעובד באופן קבוע תשלום שכונה בתלושי השכר "ימי עבודה" (להלן -
התוספת), מעבר לשכר המגיע לו על פי דרגתו. המועצה הפסיקה את תשלום התוספת בחודש אפריל 2001.
3.
פסק דינו של בית הדין האזורי:
העובד תבע בבית הדין האזורי כי שכרו ישולם על בסיס דרגה 43, המשך תשלום התוספת והפרשי שכר בגין העבר.
א. לעניין התביעה לדרגה 43 בית הדין האזורי קיבל את טענת המועצה כי הענקת דרגה 43 הייתה שלא כדין, בהיותה חריגה ממסלולי הקידום של לבורנט ברשויות המקומיות. זאת, בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985. לכן, המועצה הייתה חייבת לבטל את ההעלאה בדרגה שניתנה לעובד. בית הדין ציין כי ההפחתה בדרגה אושרה בהחלטת הוועדה הפריטטית מיום 27.7.2000, בה היו חברים מנכ"ל מרכז השלטון המקומי ונציג מרכז הסתדרות הפקידים, ודחה את טענת העובד כי החלטה זו אינה מחייבת אותו.
ב. לעניין התוספת דחה בית הדין את טענת המועצה כי התוספת לא הייתה תוספת קבועה, אלא שולמה כתמורה בעד ביצוע עבודה נוספת, בהתאם לצורכי בית הספר, על פי דרישות מנהל בית הספר. בית הדין קבע, בעיקר על יסוד עדותו של מנהל בית הספר, כי לא חל שינוי בהיקף עבודתו של העובד בסמוך למועד הפסקת תשלום התוספת, ולפיכך המועצה לא הוכיחה כי התוספת ששולמה לעובד הייתה מותנית בביצוע עבודה נוספת. עוד קבע בית הדין, כי גם אם מדובר בתוספת חריגה, הרי שתוספת זו הוכשרה בהסכם קיבוצי מיום 3.3.1999 שנחתם בין מרכז השלטון המקומי לבין ההסתדרות הכללית בעניין חריגות השכר (להלן -
הסכם 99). בהסכם זה נקבע כי תוספת חריגה ששולמה לעובד ותיק לפני המועד הקובע (31.8.98) תמשיך להשתלם לאותו עובד, כל עוד לא שכרו של העובד אינו עולה על "שכר גבוה" כהגדרתו בהסכם 99.
בערעורה, טענה המועצה כי:
ג. בית הדין הכריע בתביעת העובד להמשך תשלום התוספת על בסיס טענה שלא הועלתה על ידי העובד, דהיינו הטענה כי התשלום הוכשר על פי הסכם 99. בכך, נפגעה זכותה של המועצה להתגונן, ובין היתר להוכיח את טענתה כי הסכם 99 לא חל על העובד. כן טענה המועצה כי בית הדין טעה בקובעו כי לא חל שינוי בהיקף עבודתו של המשיב בסמוך למועד הפסקת תשלום התוספת אשר הצדיק את ביטול תשלום התוספת.
ד. בכתב ההגנה נטען על ידי המועצה כי העובד קיבל שכר על בסיס דרגה 43 מחודש יוני 1999 עד חודש אפריל 2000 בטעות ושלא כדין, ולפיכך היא זכאית לקזז את התשלום ששולם לעובד שלא כדין, בסך של 22,400 ש"ח, מכל תשלום אשר מגיע לעובד, והעובד לא השיב לטענה זו. משקיבל בית הדין את טענת המועצה כי ההעלאה בדרגה הייתה שלא כדין, היה עליו להורות על קיזוז הסכום ששולם לעובד בגין ההעלאה בדרגה, ולצורך הקיזוז אין צורך בהגשת תביעה שכנגד על ידי המועצה.
4. העובד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי. לעניין טענת הקיזוז טען העובד כי המועצה זנחה טענה זו במהלך ההתדיינות בבית הדין האזורי.
5. לאחר בחינת כל החומר שבתיק וטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבות ערכאת הערעור. לפיכך, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. מעבר לאמור נוסיף כי:
א. קביעתו של בית הדין האזורי כי המועצה לא הוכיחה כי התוספת שולמה בעד עבודה נוספת וכי חל שינוי בהיקף עבודתו של העובד בסמוך למועד הפסקת תשלום התוספת מבוססת על התרשמותו מהעדויות בפניו, ובמיוחד עדותו של מנהל בית הספר בו הועסק העובד. לא מצאנו כי במקרה הנדון מתקיים טעם המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעה העובדתית של הערכאה הראשונה.
ב. בהתייחס לטענה כי בית הדין פסק על יסוד טענה שלא נטענה על ידי העובד, דהיינו כי תשלום התוספת "הוכשר" בהסכם 99:
ראשית, הסכם 99 הוא הסכם קיבוצי כללי, ובהתאם לפסיקה הסכם קיבוצי כללי הוא בגדר "ידיעת דיינים" (דב"ע (ארצי) מט/16-3
אגודת השומרים בע"מ - שלייבי עייאדה; פד"ע כ 213).
שנית, לכתב ההגנה מטעם המועצה צורף מכתבו מיום 7.3.99 של מר יעקב אגמון, סמנכ"ל מרכז השלטון המקומי, שעניינו "הנחיות להפעלת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 בנושא הטיפול בחריגות השכר", ובו פורטו, בין היתר, "עקרונות ההסכם". בתצהיר מנכ"ל המועצה (
סעיף 10
) נטען, בהקשר לתוספת, כי גם אם התוספת לא הייתה כרוכה ומותנית בעבודה נוספת בפועל העובד לא היה זכאי לתוספת על פי חוקת העבודה וההסכמים הקיבוציים; כי המועצה אינה רשאית להמשיך לשלם תוספת כזו או אחרת אם התשלום מקורו בטעות; כי המועצה חייבת לפעול על פי החוק ובמסגרתו, ושעה שהיא מגלה כי תשלום מסוים איננו כדין - מחובתה לפעול לביטולו. מכאן, כי נושא חוקיות תשלום התוספת בהתאם לדין ולהוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על המועצה ועל העובד הועלה על ידי המועצה
עצמה, בכתב ההגנה ובתצהיר העדות מטעמה. לפיכך, אין לקבל את טענת המועצה כי פסיקת בית הדין חורגת ממסגרת הדיון על פי טענות הצדדים בהליך.
ג. בהתייחס לטענת המועצה כי הסכם 99 לא חל על העובד: