השופט יגאל פליטמן
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מרגלית פיקרסקי ונציגי הציבור מר רונן יצחק ומר דני בן דהן; עב 675/99), בו התקבלה תביעת המשיב לתשלום סך של 24,302 ש"ח (נכון ליום 31.12.96), בגין שחרור כספי פיצויים ותגמולים על פי פוליסת ביטוח חיים, שנפתחה בשעתו עבורו; ונדחתה התביעה שכנגד של המערערת, להחזר הלוואה משנת 1985 על סך של 30,964 (נכון ליום 16.12.94).
2. המסכת העובדתית כמפורט בפסק הדין האזורי:
א. המערערת, חברת ביטוח, מהווה גם קופת גמל כמשמעות המונח בחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן -
"הנתבעת" וגם
"כלל").
ב. המשיב היה חבר בקופת הגמל, והיה מבוטח בביטוח מנהלים משנות השבעים, בפוליסה שמספרה 54208-4 (להלן -
"הפוליסה").
ג. ביום
7.8.1985 נחתם בין המשיב לבין כלל הסכם הלוואה (להלן -
"הסכם ההלוואה"), לפיו קיבל המשיב ביום 15.8.1985 הלוואה בסך 3,651,500 שקלים ישנים (להלן -
"ההלוואה").
(הסכם ההלוואה, נספח תנאי ההלוואה ולוח הסילוקין - מוצג נ/1).
ד. על פי סעיף 2 להסכם ההלוואה, שילם המערער במעמד חתימת ההסכם 10,000 שקלים ישנים, והתחייב לפרוע את יתרת קרן ההלוואה ב-60 תשלומים חודשיים בסך 73,169 שקלים ישנים כל תשלום, החל מיום 13.9.85. התשלום האחרון על פי הסכם ההלוואה אמור היה להשתלם ביום 1.8.1990. המערער התחייב לפרוע לכלל את ההלוואה בצירוף ריבית שנתית בשיעור 7.5%, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן (המדד היסודי לפי ההסכם היה 1207000 - סעיף 3 להסכם ההלוואה - נ/1).
ה. בשנת 1988, פדה המערער, חלקית, את הפוליסה.
אין מחלוקת, כי ביום 22.3.1988, במעמד הפדיון החלקי, שילמה כלל למערער סך של 20,473 ש"ח (נ/10).
בפוליסה נותרו הכספים החייבים בניכוי מס במקור עם פרעונם, (להלן - "
הכספים הכפופים"), שעמדו נכון ליום הפידיון החלקי, על סך 3,433 ש"ח.
ו. אין חולק, כי התובע שילם את התשלומים החודשיים בגין ההלוואה שנטל מהנתבעת, באופן סדיר, עד חודש מרץ 1988 (למעט חודש ינואר 1988). כן שולמו על חשבון יתרת ההלוואה, תשלומים בגין החודשים נובמבר 88, ינואר ויוני 1989.
ז. בשנת 1985 נפגע המערער בתאונת דרכים וקיבל תשלומים על פי הפוליסה בשל אי כושר עבודה.
החזר התשלומים על חשבון ההלוואה קוזז עד 30.10.85, מהתשלומים החודשיים ששולמו למערער בגין אי כושר עבודה. החל מיום 1.11.85 ניגבו התשלומים החודשיים על חשבון ההלוואה באמצעות הוראת קבע שנתן המערער לבנק, וזאת, כאמור, באופן רצוף וסדיר עד 1.3.88.
3. בפסק דינו המפורט והמנומק, קבע בית הדין האזורי לאחר סקירת השתלשלות התביעות השונות שבין הצדדים, כי:
א. התביעה שכנגד שהגישה המערערת כנגד המשיב ביום 26.12.99 לגבי ההלוואה שנתנה לו ב-7.8.85 - לא התיישנה, משהתביעה העיקרית והתביעה שכנגד נובעות מאותן נסיבות על פי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, שכן; "
הן הכספים הכפופים, שאת שחרורם מבקש התובע בתביעה העיקרית והן ההלוואה שקיבל התובע, ניתנו על פי תנאי הפוליסה, כפי שאף צוין ברישא להסכם ההלוואה, ודי בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות".
ב. "השאלה המרכזית העומדת לבירור וממנה יגזרו תוצאות ההליך כולו היא - האם כגרסת התובע, במועד הפדיון החלקי של הפוליסה במרץ 1988 קיזזה הנתבעת את יתרת ההלוואה, אם לאו, כפי שגורסת הנתבעת. לשון אחר - האם הסכום של 20,473 ש"ח (נ/10), ששולם לתובע בעת הפדיון החלקי, הוא סכום שנותר לתשלום לאחר קיזוז יתרת חובו של התובע לנתבעת בגין ההלוואה".
ג. לשאלתו השיב בית הדין כדלקמן:
ראשית -
"אין חולק שעל פי נוהליה היה על הנתבעת לקזז את יתרת ההלוואה במועד פדיון הפוליסה ב-1988".
שנית - אין לקבל גירסתה לאי קיזוז ההלוואה עקב טעות, מ"
שהתנהלותה בעניינו של התובע רצופה תקלות וטעויות" וגובלת ב"
חוסר תום לב, שעה שהיא נותנת לחובו של התובע כלפיה לצמוח ולהותיר בכיסה את יתרת הכספים הכפופים מבלי לקזז את החוב"; כשהיא יושבת "
באפס מעש תוך שהיא מודעת לעובדה שתביעתה שלה
התיישנה, וכשיתבע התובע את כספו המוחזק בידי הנתבעת תעמוד לה ההגנה של סעיף 4 לחוק ההתיישנות".