פסק-דין בתיק עעא 5035/05

1.         העותר קובל נגד סיווגו לקטגוריה א', אשר אינה מאפשרת את הוצאתו לחופשות מהכלא. העותר שפוט ל-8 שנות מאסר החל מ-26/1/2002, בגין עבירות של הריגה, סחר בסמים ופציעה וחבלה של ממש.

            המשיב מתנגד לשינוי הקטגוריה.

בעע"א 2262/04 ביום 14.6.04 החליטה חברתי כב' השופטת ברקאי לדחות את עתירת העותר באותו נושא, תוך קביעה, שהתנהגות העותר מלמדת:

" על זילות העותר כלפי החוק וכלפי שומרי החוק וטרם חלף הזמן הראוי, עד אשר יבנה האמון המתאים לצורך הגדרת העותר כמתאים לקטגוריה בת חופשות. מן הראוי לבחון את הדברים תוך תקופה של 3 שנים מריצוי עונש המאסר".

עוד נקבע באותה החלטה, כי המשיב באמצעות משטרת ישראל, יבחן את קטגוריית העותר עד לסוף 2004. בהתאם להחלטה הנ"ל של ביהמ"ש בדצמבר 2004 היה הדיון בועדת הקטגוריות המשותפת לשב"ס ולמחלקת המודיעין במשטרת ישראל והוחלט שלא לשנות את סיווג העותר לקטגוריית בת חופשות " בשל חומרת העבירות שביצע". (ראה סעיף 5 בתגובת המשיב).

2.         ההחלטה בעתירה זו קשה. מדובר באירוע עברייני קשה שתוצאותיו טראגיות.

במהלך ביצוע עיסקת סמים עם שוטרים סמויים שהתחזו לעברייני סמים, כאשר השוטרים נתלו על רכבו של העותר כדי לעצור אותו, והגם שהבחין בכך שהם תלויים על הרכב, העותר הניע את רכבו ונסע כדי לברוח מזירת העבירה, וכתוצאה מהתנהגותו העבריינית של העותר, נהרג קצין משטרה ונפצעו שוטרים נוספים.

קצין המשטרה שנהרג הוא רפ"ק ישראל סילברה ז"ל, שמצא את מותו תוך כדי מילוי תפקידו כראש לשכת מודיעין ובילוש של מרחב לכיש.

3.         פקודת הנציבות 04.40.00 קובעת בפרק ב' סעיף 1 את סוגי העבירות והסיווג לקטגוריות לצורך מתן חופשה. סעיף 1 קובע, כי:

"ההחלטה בדבר סיווג אסיר לצורך מתן חופשה צריך שתהיה פועל יוצא של איזון ושקילה של הנושאים המפורטים להלן:

א.         סוג העבירה בגינה האסיר מרצה את עונשו, הרשעותיו הקודמות והליכים משפטיים תלויים ועומדים נגדו.

ב.         נסיבות אישיות מיוחדות המתייחסות לאסיר ודרך תיפקודו במהלך ריצוי עונש המאסר.

ג.          חיזוי התנהגות האסיר במהלך שהותו בחופשה מחוץ לכותלי בית הסוהר בשים לב למידע הקיים עליו ולאפשרות שהאסיר עלול לא להתייצב לריצוי יתרת מאסרו, עם תום תקופת החופשה".

            נקודת המוצא לדיון הינה, שהחופשה היא פריבלגיה ולא זכות מוקנית וגם קביעת ההשתייכות לקטגוריה זו או אחרת אינה זכות מוקנית של האסיר.

            הרצון לסייע לאסירים בשיקומם, לאפשר את חיזוק הקשר עם המשפחה והקהילה ולהקל ולו זמנית ובמעט, בלחצי המאסר, הוא בסיס ההנמקה בהוצאתם של אסירים לחופשות. החופשה היא תמריץ להתנהגות חיובית, אך היא משמשת את שב"ס גם ככלי להשלטת הסדר והמשמעת בבית הסוהר. בעניין זה ראה דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"ב 2529/97 מדינת ישראל נ' אבנר אוזן   דינים עליון כרך נא, 767.

כב' בית המשפט העליון קבע כי:

"הלכה פסוקה היא כי תפקידו של שופט בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית הייתה להגיע להחלטה שאליה הגיעה הרשות המבוקרת. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע מחליט. אכן, על השופט לשאול את עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלוואנטיים ואם איזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל לו לשופט. להחליף את שיקול-דעת השלטונות בשיקול-דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזור ראוי אחר"

ראה עפ 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי, פ"ד מז (3) 802,804 מפי כב' השופט א' ברק.

"האחריות על ניהול בתי הסוהר מוטלת על נציב בתי הסוהר. בית המשפט אינו מנהל את בתי הסוהר. הביקורת השיפוטית היא ביקורת על חוקיות החלטת הנציב. בית המשפט אינו שואל עצמו כיצד היה הוא - אילו הוטל עליו תפקיד הנציב - נוהג בעניין. בית המשפט שואל עצמו אם החלטת הנציג היא סבירה".  ראה דברי כב' הנשיא ברק ברע"ב 2529/97 מדינת ישראל נ' אבנר אוזן, דינים עליון כרך נא 767.

4.         הנמקת ב"כ המשיבה הינה, שמדובר בעותר "שלפי אופי העבירות שביצע בצירוף עם היותו בבריחה במשך 4 ימים לאחר האירוע, עד שנעצר על ידי המשטרה, מלמדים על מסוכנותו לציבור ועל העדר אפשרות לתת בו את האמון הנדרש על מנת להוציאו לחופשה".