1. זהו ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (מ"מ אב בית הדין נ' אדן-ביוביץ, והחברים מ' נחמן ו-ח' איובי) מיום 4.1.09 בתיק בד"מ 107/08, לפיו הוטלו על המערער אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר ופסילה לשירות המדינה ולחברת דואר ישראל לתקופה של 3 שנים מיום ההשעיה.
2. ביום 30.12.08 הרשיע בית הדין את המערער על פי הודאתו בעבירות משמעת לפי סעיף 17(1), (2), (3), (4) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963. ההרשעה באה בעקבות הליכים פליליים שנוהלו נגד המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40006/08. במסגרת אותם הליכים הורשע המערער ביום 7.9.08 בעבירה של גניבת דבר דואר לפי סעיף 89 לחוק רשות הדואר, תשמ"ו-1986, ובעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המערער הודה בעובדות כתב האישום, לפיהן בין נובמבר 2005 לבין פברואר 2006, עת עבד כממיין דואר ברשות הדואר, הוא גנב דברי דואר שנשלחו על ידי חברת מדיה דירקט והוחזרו לדואר לאחר שלא הגיעו לנמעניהם. דברי הדואר שגנב המערער כללו תקליטורים, ספרים ותוכנות מחשב. הם הגיעו לידיו מכוח עבודתו בכ-20 הזדמנויות שונות ובמועדים נפרדים. המערער הסתיר דברי דואר אלו בשולחנו ובארונו האישי, ובסיום עבודתו נטל אותם בתיקו והלך לביתו. חלק מדברי הדואר נטל המערער לעצמו ואת חלקם מסר לקרוביו. המערער ביקש מבית המשפט המחוזי להימנע מהרשעתו, אולם בקשתו נדחתה. ביום 7.9.08 גזר עליו בית המשפט עונש של 6 חודשי מאסר על-תנאי, העמדה למבחן במשך שנה וצו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות.
3. לאחר שהמערער הודה והורשע בעבירות המשמעת שיוחסו לו, נשמעו בבית הדין ביום 30.12.08 טענות הצדדים לענין אמצעי המשמעת. התביעה ביקשה להטיל על המערער נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, פסילה לשירות המדינה ל-5 שנים ופסילה לצמיתות מרשות הדואר. נציג רשות הדואר הצטרף לעמדת התביעה. ב"כ המערער עמד בטיעוניו על הנסיבות האישיות המיוחדות של המערער ועל תפקודו התקין והיעיל במסגרת עבודתו ברשות הדואר עד לאותה מעידה חד-פעמית בגינה הורשע. לפיכך ביקש להסתפק בעונש מופחת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת והורדה בדרגה.
4. בגזר הדין מיום 4.1.09 עמד בית הדין על הקלון הדבק בגניבה המתבצעת על ידי עובד הציבור, הפוגעת באמון הציבור בעובדים העומדים לשרתו, בתדמית השירות הציבורי ובטוהר מידותיו. כן הפנה בית הדין לפסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי לנוכח חומרת העבירה ותכלית הדין המשמעתי, יש להגיב בדרך כלל על העבירה האמורה בפיטורים. לצד אלה נלקחו בחשבון הנסיבות האישיות של המערער, ובכללן קשייו הנפשיים ונישואיו שלא עלו יפה. לאחר איזון השיקולים השונים - בהסתייגות שלפיה הנסיבות האישיות הנן בעלות משקל פחות בהליך משמעתי לעומת הליך פלילי - הגיע בית הדין למסקנה כי לא ניתן להימנע מפיטורי המערער. ההתחשבות בנסיבותיו האישיות באה לידי ביטוי בצמצום תקופת הפסילה ל-3 שנים מיום השעייתו מעבודתו (שהחלה ביום 16.2.06).
5. המערער טוען כי אמצעי המשמעת של פיטורים אינו נותן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות המאוד מיוחדת ולסיבה שהביאה אותו לבצע את העבירות. בקשר לכך מפנה המערער לתסקיר שירות המבחן שהוגש אודותיו בהליך הפלילי. לפי האמור בתסקיר, המערער החל לעבוד בדואר בשנת 1994 כדוור, ובשל בעיות בריאותיות הועבר לעבודה משרדית במיון דברי דואר בשעות הלילה. המערער התקשה להסתגל לעבודה בשעות הלילה, ופנה פעמים רבות לאורך השנים אל האחראים עליו בבקשה לעבור למשמרת בשעות הבוקר. פניות אלו לא הועילו. אל תחושת התסכול וחוסר האונים של המערער כתוצאה מכך, הצטרפה התערערות נישואיו, שתרמה אף היא להחלשתו ולפגיעה בדימוי העצמי הנמוך שלו בלאו הכי. התרשמותה של קצינת המבחן הייתה שהמערער ביצע את העבירות "
על מנת לעורר את מעסיקיו למצוקות אותם חווה ולקשיים עמם מתמודד סביב מציאות חייו. להערכתנו, הוא ראה במקום העבודה מסגרת השתייכות ותחליף למסגרת המשפחתית החסרה לו, ובאופן לא ריאלי ציפה כי מקום העבודה יכיל את קשייו, יקבלו ללא תנאים ויתמוך בו מבחינה רגשית". ועוד נאמר בתסקיר כי המסגרת התעסוקתית של המערער ברשות הדואר, בה התמיד 12 שנה, "
היוותה עבורו מקור של יציבות חיצונית ופנימית, העניקה לו חוויה של ביטחון והקנתה לו תחושת ערך ומשמעות". מטעם זה, ועל מנת שלא לסגור בפני המערער את האפשרות להמשיך בעבודתו זו ה"
תורמת ליציבותו ושומרת על האיזון בחייו", המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעתו; ומאותו טעם סבור המערער כי היה על בית הדין להימנע מלהורות על פיטוריו. לדבריו, לאחר שנישואיו התפרקו בעקבות משמרת הלילה שהפכה את חייו לקשים מנשוא, לא נותר לו דבר זולת תחושת המשמעות שהעניקה לו העבודה ברשות הדואר. עבודה זו מהווה את כל עולמו. בעקבות הגירושין, ולנוכח חיכוכים משפחתיים אותם הוא חווה זה שנים רבות, הוא עבר להתגורר יחד עם סבתו בדירת חדר וחצי ברמת-גן. משכורתו ברשות הדואר, באמצעותה הוא מכלכל את הסבתא, מהווה מבחינתו צורך קיומי. את גניבת דברי הדואר הוא לא ביצע משום שנצרך באמת לחומרי המדיה שנמצאו בתוכם, אלא משום שביקש להשמיע בדרך זאת קול של זעקה לעזרה לאחר שהפניות הרבות אותן שלח במשך 7 שנים לכל הדרגים האפשריים על מנת לעבור למשמרת בוקר העלו חרס. הא ראיה, שהמערער לא גנב דברי דואר בדרכם לנמענים אלא דברי דואר שהוחזרו לדואר לאחר שנמעניהם לא אותרו. משנחשפו מעשיו, החזיר את כל הפריטים באריזתם המקורית. במצב דברים זה, טוען המערער, לא מתקיים כל יחס ראוי בין הפגיעה שמעשיו הסבו לשירות הציבורי לבין הפגיעה שתיגרם לו כתוצאה מפיטוריו. לפיכך היה מקום להעדיף בעניינו את האינטרס השיקומי ואת ההתחשבות בנסיבות האישיות על פני שיקולי הענישה האחרים, ולהסתפק באמצעי משמעת שאינם כוללים רכיב של פיטורים, ושאף בהם היה להשיג את תכלית הדין המשמעתי.
6. המשיבה דוחה את טענות המערער באומרה כי אין כל עילה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו עליו. לטענתה, עיקר החומרה בכ-20 מעשי הגניבה שביצע המערער אינה בהכרח בשווי הפריטים שנגנבו אלא בפגיעה הקשה שמעשים מעין אלה של עובד הציבור מסבים לתדמית השירות הציבורי. שירותי הדואר הנם שירותים חיוניים שכל הציבור נזקק להם. ככאלה, תנאי הכרחי לתקינות אספקת השירות הנו שמירה על האמון אותו רוחש הציבור לעובדי הדואר שלא ימעלו בתפקידם ולא ישלחו יד ברכוש המועבר באמצעותם. כישלונותיו החוזרים ונשנים של המערער בשמירה על אמון זה לא יוכלו להיות מתוקנים אלא אם כן יורחק מהשירות הציבורי. הרקע לביצוע העבירות לו טוען המערער, לא זו בלבד שאינו מצדיק לדעת המדינה הימנעות מפיטורים, אלא יש בו לחדד את הצורך בהם, שהרי אם אמנם התסכול מהעבודה גרם למערער לבצע עבירות הפוגעות במקום העבודה ובציבור, כי אז יש לחשוש ממצב בו לאחר שיותר למערער כבקשתו לחזור לאותה עבודה הוא ישוב וייקלע לתסכול נוסף וכתוצאה ישוב לבצע עבירות. מטעם זה לא ראה בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי להימנע מהרשעת המערער, תוך שציין כי לא ניתן לדעת בבטחה שהתהליך הטיפולי עליו המליצה קצינת המבחן יצליח ושהמערער לא יחזור לבצע עבירות בעתיד.
7. דין הערעור להידחות. במסגרת עבודתו כמשרת ציבור ביצע המערער באופן סדרתי ושיטתי עבירות מבישות של שליחת יד ברכוש הציבור אותו היה אמור לשרת. בכך המיט המערער קלון על עצמו והכתים את השירות הציבורי כולו, ובמיוחד את שירות הדואר, המורכב מעובדים ישרי דרך הזכאים לכך שאמון הציבור בהם ובעבודתם לא ייפגע בשל עובדים דוגמת המערער שסרחו והוציאו בכך שם רע על השירות כולו. אמון זה חיוני לתפקודו התקין של השירות הציבורי, ובלעדיו לא יוכל הציבור לסמוך על עובדיו ולהיזקק לשירותיהם. גם השירות הציבורי עצמו לא יוכל להאמין בעובדיו ולהפקיד בידיהם את המשימות עליהן הוא אמון, אם אותם עובדים לא יהיו נקיי כפיים. אכן, "
נורמות הגינות, יושר, ניקיון כפיים וטוהר מידות הן אבן יסוד בפעולתו של השירות הציבורי. בלעדיהן, שירות ציבורי לא ייכון, ואמון הציבור בשירות לא יישמר" (עש"מ 3666/06
אסדי נ' נציבות שירות המדינה, בפסקה 14). כפועל יוצא, ומאחר שהגניבות בוצעו על ידי המערער במסגרת עבודתו וכלפי רכוש פרטי של מי שנזקק לשירותי הדואר, פגיעתן אינה רק בערכים המוגנים על ידי הדין הפלילי (ולפיכך דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער להימנע מהרשעתו) אלא מצויה בליבת הערכים המוגנים על ידי הדין המשמעתי. מהות הפגיעה ועוצמתה מחייבות תגובה משמעתית תקיפה ובלתי-מתפשרת, לכל הפחות במה שנוגע להמשך העסקתו של העבריין באותה מסגרת שתחת קורתה בוצעו העבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בעש"מ 7778/00
ועקנין נ' נציב שירות המדינה: "
צדק בית הדין כאשר ייחס חומרה לעבירה של גניבה על ידי עובד הציבור. זוהי עבירה הפוגעת קשה באמון שהשירות הציבורי נותן בעובדיו ובאמון שהציבור רוחש
לעובדי הציבור. משום כך, בדרך כלל פיטורים הם אמצעי הולם לעבירה של גניבה על ידי עובד
הציבור". באותה פרשה אושרו פיטוריו של עובד ותיק ברשות הדואר ששלשל לכיסו בשתי הזדמנויות סך כולל של פחות ממאתיים ש"ח השייך למעבידו. החלטת הפיטורים התקבלה חרף מצבו האישי והמשפחתי הקשה של אותו עובד, ולמרות העובדה שבהליך הפלילי נאות בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו. בדומה לכך עש"מ 10129/01
מדינת ישראל נ' גניש, בו קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה על החלטת בית הדין למשמעת שלא לפטר עובדת של רשות הדואר שגנבה כספי בולים שמכרה, וזאת הגם שמעשיה בוצעו בהשפעת משבר אישי ונפשי שפקד אותה, עובדה שהובילה להחלטה בהליך הפלילי שלא להרשיעה ולהסתפק בשירות לתועלת הציבור ותשלום פיצוי לרשות הדואר. השופטת ביניש נימקה את קבלת הערעור ופיטורי העובדת בכך ש"
שליחת יד בכספי ציבור על ידי מי שיש לו גישה לקופה ציבורית והציבור רואה בו נאמן על כספו, יש בה כדי לפגוע באמון הציבור ברשויות המדינה. בעניין זה נקבע בפסיקתנו לא אחת, כי במקרים בהם מדובר בעובד המועל באמון הציבור בתחום עליו ממונה העובד ובנושא בו ניתן בו אמון הציבור, אין מקום להשארת העובד במסגרת תפקידו בשרות המדינה". לא כל שכן שכך יש לנהוג במקרה שלפנינו, בו מדובר בכ-20 מעשי גניבה שלאורם הוחלט בהליך הפלילי להרשיע את המערער חרף המלצת שירות המבחן, מה עוד שאפילו בתסקיר המבחן הובעה ההשערה כי העבירות שביצע המערער לא נבעו ממעידה רגעית אלא הנן ביטוי לאופן החשיבה הכללית שלו "
המתאפיינת בהשלכת האחריות למצוקותיו על גורמים חיצוניים, וחוסר כלים להתמודדויות מקדמות עם מצבי חיים מורכבים וטעונים מבחינה רגשית, כשהוא מצפה באופן לא ריאלי כי הפיתרון יינתן מבחוץ".
8. המערער מבקש ללמוד גזירה שווה לעניינו מעש"מ 10566/02
מדינת ישראל נ' גרינבוים. שם נדחתה בקשת המדינה להורות על פיטוריו של פקיד רשות הדואר ששילם לאדם על מנת שזה ינסה לפגוע פגיעה פיזית בשני עובדים אחרים ברשות הדואר. הערעור נדחה לאור נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות ביותר של אותו פקיד, תפקודו התקין והיעיל, והכמות הרבה במיוחד של מכתבי תמיכה ועדי אופי שהעידו לטובתו. להיקש זה אין מקום. בידוע הוא כי "
אמצעי המשמעת שננקטו על ידי
בית הדין
למשמעת, ואושרו על ידי בית משפט זה, שונים ממקרה למקרה. אין מנוס מכך, בין היתר משום שהמקרים שונים זה מזה, ובהתאם לכך משתנים גם השיקולים לגבי חומרת האמצעים הראויים" (עש"מ 7641/98
נוימן נ' מדינת ישראל, פסקה 4). התוצאה בפרשת
גרינבוים נומקה בנסיבות ייחודיות קונקרטיות ובכך שדובר במעידה חד-פעמית שהסתכמה בסופו של דבר בתכנון שלא יצא אל הפועל. אין להסיק מאותו מקרה אל מקרהו של המערער, שאף שגם נסיבותיו האישיות אינן קלות עדיין שונות הן מנסיבותיו של גרינבוים. כמו כן, להבדיל מגרינבוים, המערער הוציא לפועל את תכניתו הפלילית ואף חזר עליה כ-20 פעמים, מה שמחמיר את המעשים ואת התגובה הראויה להם, שהרי "
ההבדל במספר האירועים המיוחס לנאשם אינו כמותי בלבד. הכמות הופכת לאיכות ויש בה כדי להשפיע על אמצעי המשמעת" (עש"מ 7778/00, לעיל). כך בכל עבירת משמעת, וכך גם בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור: "
הגניבה על ידי עובד, לרבות גניבה של סכום קטן, היא גם מעילה באמון. גניבה חוזרת היא לא מעידה חד-פעמית אלא מעילה רבתי. בדרך כלל, עובד ציבור שנמצא אשם בגניבה כזאת אינו ראוי עוד לאמון המעביד, שחובתו כלפי הציבור היא, בין היתר, לשמור על רכוש הציבור ועל טוהר המידות בשירות הציבורי. לכן מקובל על בית משפט זה לאשר במקרים כאלה את אמצעי המשמעת של פיטורים מן השירות" (ער"מ 4601/00
ג'וליאני נ' התובעת בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים, פ"ד נד(3) 673, 682-681).
אכן, בית הדין למשמעת לא התעלם במקרה הנוכחי מנסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו בתסקיר המבחן ובטיעוני המערער בפני בית הדין. נסיבות אלה קיבלו ביטוי בהימנעות מקבלת עמדת התביעה שביקשה לפסול את המערער מחברת דואר ישראל לצמיתות ולהעמיד את פסילתו משירות המדינה על 5 שנים. תחת זאת נפסל המערער לשירות המדינה ולחברת הדואר למשך 3 שנים בלבד מיום ההשעיה, תקופה שהסתיימה חודש בלבד לאחר מתן גזר הדין. תוצאה זו הנה מידתית, ויש בה לאזן כהלכה בין האינטרסים הפרטיים של המערער לבין האינטרס הציבורי שבאכיפת נורמות משמעת ראויות בשירות הציבורי. אין לשכוח כי בהיות התכלית העיקרית של הדין המשמעתי מניעתית ולא ענישתית, "
טעות היא להתייחס לפיטורים כאל עונש גרידא", אף כי "
מבחינתו של המערער הפיטורים הם, ללא ספק, עונש" (עש"מ 356/96
פלוני נ' נציבות שירות המדינה). מאותו הטעם, "
המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי" (עש"מ 5282/98
מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93; עש"מ 7118/04
שילה נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט(3) 359, 370; להחלת גישה זו על עובדת רשות הדואר שנתפסה בגניבה ופוטרה חרף מצב אישי וכלכלי קשה, ראו עש"מ 581/00
בן ארי נ' נציבות שרות עובדי המדינה).
9. לנוכח כל האמור, ובהינתן הכלל שאין בית המשפט נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהטיל בית הדין למשמעת אלא במקרים יוצאי דופן בהם גזר הדין נגוע בחריגה מהותית מן הסבירות או בעיוות דין ממשי (עש"מ 3088/99
אלאשוויילי נ' מדינת ישראל; עש"מ 318/04
מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480), לא מצאתי כי מתקיימת במקרה הנוכחי עילה להתערב בגזר הדין. הערעור אפוא נדחה.
המזכירותתשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ב, 24 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.