המשנה לנשיא מ' נאור:
1. בית המשפט לעניינים מינהליים (השופט נ' סולברג) נמנע מלהתערב בשיקול דעתה של הוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים בעניינה של המערערת 1 (להלן - המערערת) או בעניינו של המערער 3 (להלן - המערער). על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הוגש הערעור שבפנינו. לאחר שמיעת טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.
רקע
2. המערערת היא נתינת סין שנכנסה לישראל ביום 29.3.2001 לאחר שקיבלה היתר עבודה בתחום הסיעוד. המערער הוא בנה של המערערת, יליד 6.12.1993. כשהגיעה המערערת ארצה לעבוד, נותר המערער בסין עם משפחתה של המערערת. בשנת 2002 יצאה המערערת מישראל לחודש ימים לערך, ואנו מוכנים להניח כי ביקרה את בנה בסין. המערערת שבה ארצה, ובסופו של דבר נשארה בארץ משך כשנה לאחר פקיעתו של רשיון השהייה בו החזיקה. ביום 31.10.2004 ביקשה המערערת אשרת שהייה ואשרת חוזר למשך 3 חודשים, זאת כדי לצאת ולהינשא לאזרח ישראלי. ניתנה לה אשרה כמבוקש עד ה-28.2.2005. ביום 31.12.2004 נולדה למערערת ולאזרח הישראלי בתם, המערערת מס' 2. ביום 2.3.2005 נישאה המערערת לאזרח הישראלי. חיי הנישואין ידעו עליות ומורדות. אך דומה כי ניתן לקבוע כי המערערת שבעה מרורים מבעלה. תחילה ביקשו המערערת ובעלה להעניק לה מעמד מכוח הנישואין. ביום 12.4.2005 הוחלט לאשר לה רשיון ישיבה ארעי למשך שנה. בסמוך לתום השנה, ב-10.4.2006 ביקשה המערערת הארכה לאשרה, אולם במשרד הפנים עלו ספקות בעניין כנות הקשר בין בני הזוג. המערערת ובעלה זומנו לראיון והיא טענה כי בעלה סוגר אותה בבית, ומאיים עליה באי הארכת האשרה אם תצא לעבוד או אם תיסע לבקר את משפחתה בסין. זמן קצר אחר כך נקלטה המערערת במעון לנשים מוכות. בעלה נעצר בעקבות אלימות שנקט כלפיה. ב-22.3.2006 הודיע הבעל למשרד הפנים כי הוא והמערערת נפרדו וכי אין הוא תומך יותר בבקשתה למעמד בישראל. בהמשך הדברים הורשע הבעל בתקיפתה של המערערת ונדון לשנתיים מאסר.
3. במסגרת תביעה שהגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה, ניתנה למערערת משמורת על בתה. אשרת השהייה של המערערת הוארכה מעת לעת על ידי משרד הפנים מטעמים הומניטאריים. הבעל סיים לרצות את תקופת מאסרו והשניים הודיעו למשרד הפנים על חידוש הקשר ביניהם. למערערת ניתן רשיון ארעי לשנה, והיא החלה בהליך המדורג.
4. בשלב מאוחר יותר הודיע הבעל כי המערערת עזבה את הבית. בית המשפט לענייני משפחה הוציא, לבקשתו של הבעל, צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הילדה. המערערת חזרה למעון לנשים מוכות. משרד הפנים הפסיק את ההליך המדורג, אך בעקבות פניות גורמי הסעד והרווחה הוארך רשיון השהייה של המערערת בישראל עד ליום 14.3.2010, ותיקה הועבר לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים.
5. ב-14.12.2009 הגישה המערערת בקשה להזמנתם לישראל של בנה, המערער, ושל שתי אחיותיה. בקשה זו אינה מונחת לפנינו כראיה, אך עולה כי היא נסמכה, בין היתר על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי כיוון שאין אפשרות סבירה לתת למערערת ולבתה הקטנה לצאת לסין "אני ממליצה לשלטונות לאפשר לבנה של התובעת (המערער - מ.נ.) ולאחותה להגיע לישראל לביקור מוגבל". לאחר המלצת בית המשפט אושרה כניסה "לחודש בלבד" (כמופיע באשרה שניתנה למערער, הכתובה באנגלית), בכפוף להצגת כרטיס טיסה חזרה.
6. רשיון השהייה של המערערת הוארך מעת לעת, ובדיון שהתנהל בפנינו נמסר לנו כי הוא עתיד לפקוע בפברואר 2013. בא כוח המשיב הצהיר בדיון כי בכפוף לכך שלא יהיה שינוי נסיבות, יישקל לקראת מועד זה לתת למערערת רשיון לישיבת קבע.
7. לאחר המלצת בית המשפט לענייני משפחה נכנס המערער ארצה, בהיותו בן 16 וחצי. ביום 26.8.2010, ביום האחרון של אשרת הכניסה שניתנה כזכור לחודש בלבד, פנה בא כוח המערערים למשיב, והודיע כי בכוונתו להגיש בקשה מסודרת להשארת הבן בארץ לצד אמו. את מכתבו סיים בהסבר כי היות ולא ניתן היה להגיש את הבקשה כיוון שהמשרד סגור באותו יום לקליטת הבקשות "אין לראות בהישארותו של הבן בארץ בימים אלה משום הפרה כלשהי של האשרה, ואם כאמור לאחר הגשת הבקשה להסדרת מעמדו יוחלט כי עליו לצאת מהארץ - האם כמובן תכבד ההחלטה". בקשה מפורטת אכן הוגשה.
8. חלף זמן, והחלטה בעניינם של המערערים לא ניתנה. על כן, הוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים עתירה בגין אי מתן החלטה. בא כוח המשיב ביקש לדחות את הדיון בעתירה עד שתינתן החלטה בוועדה הבין-משרדית, והסכים גם שלא להרחיק את המערער עד למתן החלטה בעניינו. נציין כבר כאן כי את הסכמת המשיב לא להרחיק את המערער עד למתן "החלטה" יש לפרש, בהקשרה - עד למתן החלטה בוועדה הבין-משרדית, ולא עד למתן פסק דינו של בית המשפט (ראו גם הסיפא להחלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 16.11.2011, בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לאחר פסק הדין). בין כך ובין כך, לאחר שניתנה החלטת הוועדה הבין-משרדית הדוחה את הבקשה, המשיך המערער לשהות בארץ עד למתן פסק הדין שניתן ביום 21.10.2011. רק ביום 26.12.2011, נתן השופט הנדל סעד זמני חלקי על פי בקשה שהוגשה במסגרת הערעור לפיו יימנע המשיב מלהרחיק את המערער מישראל עד ל-1.9.2012.
9. נחזור להחלטה מושא הדיון בהליך שלפנינו: בעקבות המלצה של הוועדה הבין-משרדית, החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול ביום 20.2.2011 להאריך את רשיונה של המערערת בשנתיים נוספות. באשר למערער, נקבע בהחלטה:
"בחנתי את כל נסיבות העניין והחומר שצורף, ובכלל זה הטענות לפיהן בן זוגה של המבקשת היקשה והכביד על הקשר בין המבקשת עם בנה וכן יתר הטענות בנוגע להתנהלותו בהקשר זה, ולא מצאתי טעם הומניטרי מיוחד המבסס מתן מעמד לבן, אשר מלכתחילה אושרה כניסתו לצורך ביקור בלבד ולתקופה מוגבלת. מכלול נסיבות הבקשה ובניהן העובדה שאימו נכנסה לישראל כעובדת זרה כבר בשנת 2001, מספר שנים טרם הקשר הזוגי עם בן הזוג הישראלי, בעוד המבקש נשאר בסין עת היה בן 8; ובנוסף העובדה שהחל מגיל 8 ועד גיל 17 המבקש לא היה בפועל בחזקתה של המבקשת, וכעת הינו על סף בגירות, אינן מגלות חריגות הומניטרית המצדיקה מתן מעמד בישראל. המבקש יוכל להגיש בקשות לאשרת ביקור בישראל, אשר תבחנה לנסיבותיהן בהתאם לנהלים."
10. על החלטה זו נסובה העתירה המינהלית מושא ערעור זה, ככל שהיא נוגעת למערער. יצוין כי לעת שמיעת הערעור המערער כבר איננו קטין וכיום הוא כבן 18 וחצי. בית המשפט המחוזי בפסק דינו לא ראה מקום להתערב בהחלטת המשיב. וכך קבע בית המשפט המחוזי בעניין המערער:
"19. לא משרד הפנים גרם לפיצול התא המשפחתי. [המערערת] הגיעה לישראל מרצונה לתקופה קצובה של שנתיים-ימים. התקופה התארכה ונמשכה לכ-10 שנים שבהן לא ראתה את בנה. במשך כל השנים הללו לא יצאה מישראל, אף לא לתקופה קצרה, כדי לראות את בנה. אכן, צרכי הפרנסה דוחקים, אך לא אל משרד הפנים יש לבוא בטרוניה על כך ש[המערערת] עזבה את בנה בהיותו בן 8 בלבד, ובמשך כל ימי ילדותו ונערותו לא היא שגידלה אותו. באילוצי הפרנסה ואיומי הבעל שמעון יש הסבר חלקי בלבד. העותרת עזבה את בנה לתקופה ארוכה עוד בטרם נישאה לשמעון. יש מידה מסויימת של קושי ליישב את טענתה כי שמעון מנע את קבלת המעמד עבור בנה עם טענתה כי לא הייתה מודעת לזכותה בתחילה להביא את בנה לארץ. אם לא הייתה מודעת, מדוע לתלות זאת בבעלה? בנוסף, רק בדיעבד, לאחר הדיון, ביקשה העותרת להגיש 'תצהיר משלים' ובו טענה כי הגיעה ארצה רק בשביל הילד. הטענות החדשות אינן תואמות את גירסת העותרת כפי שהוצגה מלכתחילה, וקשה לקבל את הסבריה.
20. לא זו אף זו. בעתירה, בעתירה המתוקנת ובמהלך הדיון, לא הובאה על-ידי העותרים כל אינדיקציה לכך שבמהלך השנים הללו שמרה [המערערת] על קשר עם בנה[המערער]. לא קשר טלפוני או אחר (קשר ששמעון לא יכל למנוע), לא ביקור של [המערערת] בסין ולא ביקור של [המערער] בישראל. נסיבות החיים הן קשות, אך עובדה היא כי [המערער] גדל במשך כל השנים בניתוק מאמו ולא הובאה ראיה כי דוקא כעת, כש[המערער] מתקרב לגיל 18, אחרי 10 שנות פירוד, יפגע בו המשך הניתוק. בנסיבות אלה, לא יהיה זה נכון לייחס למשרד הפנים ערלות-לב בכך שבנסיבות העניין לא מצא טעמים הומניטאריים להצדקת מתן מעמד ל[מערער] בישראל. הטענה המאוחרת לפיה נמנעה מן העותרת אפשרות ליצירת קשר עם בנה, אינה מדוייקת, לבטח לא לגבי חלק הארי של זמן שהייתה בארץ. סעיף 4 לתצהירה המשלים של העותרת מלמד כי גם לשיטתה-שלה היה פרק זמן שבו יכלה ליצור קשר עם בנה; לבקרו בסין או להזמינו ארצה לביקור.
21. ריחוקו של [המערער] מאמו במהלך כל השנים מאז היה בן 8 ועד לגיל 17; העובדה כי גדל בלעדיה; חוסר מעש במהלך השנים הללו בניסיון 'לתחזק' את הקשר: גילו כיום, קרוב ל-18; כל אלה מביאים למסקנה, כי עמדת משרד הפנים בעניינו היא סבירה. אין בכך משום התעלמות מן המצוקה, אך בעטיה נקבע בהחלטת משרד הפנים כי העותר 3 'יוכל להגיש בקשות לאשרת ביקור בישראל, אשר תבחנה לנסיבותיהן בהתאם לנהלים'. דומני כי בחינה אוהדת של בקשות [המערער] להגיע ארצה לביקור, מעת לעת, באשרת תייר, עשויה להיות איזון ראוי במצב הדברים הנתון."
11. בא כוח המערערים טוען בערעור כי המערערת נמצאת במצב בלתי אפשרי בו עליה לבחור בין אחד משני ילדיה. נגד בתה הקטנה יש עיכוב יציאה מן הארץ אותו הוציא אביה. על כן הדרך היחידה בה תוכל המערערת לקבל את שני ילדיה היא אם יתאפשר גם לבנה להיות בארץ. בא כוח המערערים גם מצביע על כך שהבן התאקלם בארץ ולומד בבית ספר תיכון בישראל. למצער ביקש, ולו באופן חלופי, לאפשר למערער לסיים בארץ את שנת הלימודים הבאה ולסיים את בחינות הבגרות בישראל. עוד טוען בא כוח המערערים כי בית המשפט טעה בקביעותיו ביחס לטיב הקשר בין המערער לבנה. נטען כי הניתוק נבע בתחילה מצורכי הפרנסה שאילצו את המערערת להשאיר את בנה בארץ מוצאה, ואחר כך עקב התנהגותו של בעלה. לטענתו שמרה המערערת על קשר עם המערער כל העת, ולפני שנשאה לבעלה גם ביקרה אותו בסין.
אשר לטענות שהעלה המשיב על כך שהמערער נשאר בארץ ללא זכות שבדין לאחר שקיבל אשרה מוגבלת לחודש בלבד, טען בא כוח המערערים כי משרד הפנים אינו נוהג להרחיק מהארץ, לפי נהליו, מי שהגיש בקשה להישאר בארץ, וכי בענייננו הוגשה הבקשה למתן מעמד למערער עוד לפני שהאשרה פקעה. הוא מפרש גם כאמור את הסכמת המשיב בבית המשפט לעניינים מנהליים לא להרחיק את המערער עד מתן "החלטה" כהסכמה להשאיר את המערער בארץ עד החלטה בעתירה, כלומר עד מתן פסק דין.
דיון והכרעה