המשנה לנשיא מ' נאור:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שיצר) בעת"ם 14437-05-13 מיום 11.9.2013, בו נדחתה טענת המערערים כי המשיב שגה בכך שלא הכיר בהם כידועים בציבור. זהו ההליך המשפטי השני שהגישו המערערים, והכל כפי שיפורט.
2. המערער, אזרח נפאל גרוש ואב לשניים, נכנס לישראל ביום 12.8.2007 באשרת תייר שתוקפה לחודש ימים, לאחר שהוזמן על-ידי מארגני יריד חוצות היוצר בירושלים. המערערת היא אזרחית ישראלית, גרושה ואם לארבעה ילדים. המערער עוסק בעבודות ניקיון מזדמנות והמערערת עובדת בניקיון בתים פרטיים. לטענת המערערים, הם נפגשו לראשונה באקראי במהלך חודש יוני 2009, וכעבור חודש נפגשו בשנית. בעקבות זאת, התפתח ביניהם קשר חברות והם נהגו לשוחח בטלפון מעת לעת. לאחר תקופת חברות מסוימת, במהלך חודש אוגוסט 2010, החליטו המערערים להדק את הקשר ביניהם ולעבור להתגורר יחדיו. באותה עת התגוררו המערערת וילדיה ביחידת דיור בחצר הוריה, שם נהג המערער לבקרה על בסיס קבוע. בהמשך לכך, ביום 2.2.2012 הגישו המערערים בקשה למתן מעמד עבור המערער על-פי נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין (נוהל 5.2.0009) (להלן: הנוהל). קודם להגשת הבקשה, ביקש המערער לסגור את התיק שהתנהל בעניין בקשתו למקלט מדיני, שהוגשה לנציבות האו"ם לפליטים בישראל, ושבמסגרתה נערך לו ביום 1.10.2009 ראיון זיהוי, וכן ניתנה לו אשרת שהייה זמנית. התיק נסגר.
3. ביום 28.2.2012, במסגרת הטיפול בתיק חיים משותפים שנפתח בעניינם של המערערים, נערכו להם ראיונות לבחינת כנות הקשר הזוגי ביניהם. ביום 26.3.2012 החליט המשיב לדחות את הבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח הנוהל. ההחלטה נדחתה, כך על פי הנימוק, משום שמהראיונות שנערכו למערערים לא התקבל הרושם כי הם מקיימים קשר זוגי. עוד נקבע, כי על המערער לצאת מן הארץ בתוך 7 ימים. על החלטה זו הגישו המערערים ערר לוועדת ההשגה לזרים במרחב תל אביב. הערר נדחה ביום 19.6.2012. נקבע כי המערערים לא הניחו תשתית עובדתית מספקת לקיומה של מערכת יחסים זוגית וכנה, כי הקשר בין המערערים אינו מצדיק מתן מעמד למערער בישראל וכן כי החלטת המשיב מצויה במתחם הסבירות.
4. ביום 12.7.2012 הגישה המערערת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (עת"ם 25158-07-12, מיום 5.4.2013, כב' השופט א' בכר (להלן: העתירה הראשונה)). במסגרת פסק הדין בעתירה הראשונה עמד בית המשפט על הצורך לבחון באופן יסודי ומעמיק את יסודות ההכרה בבני זוג כידועים בציבור, ובכללם חיי אישות, ניהול משק בית במשותף וקשר רגשי, על-מנת שניתן יהיה לחסות תחת ההליך המדורג המעוגן בנוהל שעל-פי חוק האזרחות, התשי"ב-1952. נמצא כי עיון בפרוטוקול הראיון שנערך למערערים, מעלה כי לא מתקיים ביניהם קשר שהבשיל לכדי "ידועים בציבור": המערער אינו יודע פרטים בסיסיים על משפחת בת זוגו או על עברה ואינו מרבה לבקר את הוריה, על-אף שלטענת המערערים הם מתגוררים בחצר ביתם. כמו-כן, המערערים מתגוררים במשך מרבית השבוע בנפרד זה מזו והם אינם מנהלים משק בית או חשבון משותפים. לצד זאת, ציין בית המשפט כי הראיות שהונחו בפניו אינן מצביעות על כך שעסקינן בקשר פיקטיבי שתכליתו השגת אשרת שהייה, אלא שהקשר מצוי בעת הזאת בתחילת דרכו, ועל-כן אינו עולה כדי קשר של ידועים בציבור. מעבר לכך, נקבע כי ההליך שנוהל בעניינם של המערערים היה תקין, ואינו מגלה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה. בהתבסס על האמור דחה בית המשפט את העתירה והורה למערער לצאת מן הארץ תוך 45 ימים. יצוין כאן כי במהלך הדיון התנגד בא-כוח המשיב להגשת ראיות שלא עמדו בפני המשיב במסגרת ההליך בעניינו של המערער.
5. ביום 17.4.2013, בחלוף שבועיים ממתן פסק הדין בעתירה הראשונה, הגישו המערערים בקשה דחופה לפתיחה מחודשת של תיק הבקשה בעניינם מכוח סעיף ג.15.ב לנוהל. הסעיף מאפשר להגיש בקשה מחודשת למתן מעמד על בסיס חיים משותפים מקום בו חל שינוי נסיבות מובהק, גם אם טרם חלפה שנה מאז שסורבה הבקשה הקודמת. שינוי הנסיבות העיקרי עליו הצביעו המערערים הוא מעבר למגורים משותפים בדירה בנתניה, ניהול הוצאותיהם החודשיות באופן שוויוני ובמאוחד וכן הידוק הקשר בין המערער לבין המערערת וילדיה. לעניין המגורים המשותפים אציין כאן כי עוד בדיון שהתקיים ביום 7.3.2013 במסגרת העתירה הראשונה, טען ב"כ המערערים כי מרשיו שכרו לאחרונה במשותף דירה בת חמישה חדרים בנתניה. הבקשה המחודשת שהוגשה למשיב נדחתה מבלי שנבחנה לגופה, בהחלטה מיום 28.4.2013. בהחלטה נכתב כי לא הוכח שינוי משמעותי ומובהק בנסיבות הקשר שבין המערערים, וכי חובה על המערער לצאת מהארץ בתוך 45 ימים, בהתאם להחלטת בית המשפט.
6. על החלטה זו הגישו המערערים השגה לוועדת ההשגה (השגה 2093/13), במסגרתה טענו בין היתר כי המערערת עברה הפלה טבעית של עוברם המשותף ביום 29.4.2013. ביום 2.5.2013 נדחה הערר. הוטעם כי על-פי הנוהל אין מקום לבחינה מחודשת של בקשה אשר נבחנה כבר לגופה, אלא בחלוף שנה מיום מתן ההחלטה הסופית בה. לגופו של עניין נקבע, כי שינוי הנסיבות לו טוענים המערערים הוא מידע אשר הובא לפני בית המשפט ונלקח במניין השיקולים אשר הובילו להחלטה לדחות את העתירה, או שניתן היה להמציאו מוקדם יותר. הוסף, כי בפרק הזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין בעתירה - שלושה שבועות - לא סביר שהתגבשו ראיות חדשות אשר יש בהן להצביע על שינוי נסיבות המצדיק פנייה מחודשת.
7. ביום 7.5.2013 הוגשה עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (להלן: העתירה השנייה), אשר פסק הדין בה הינו מושא ערעור זה. במסגרת העתירה השנייה ביקשו המערערים להורות למשיב לבחון מחדש את הסדרת מעמדו של המערער, על בסיס שינוי הנסיבות שחל לטענתם בעניינם. ביום 26.5.2013 הורה בית המשפט על מתן צו ביניים האוסר על הרחקת המערער מהארץ או על השמתו במשמורת, עד למתן פסק הדין בעתירה.
פסק הדין מושא הערעור
8. בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט בעתירה השנייה נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם, להוכיח כי חל שינוי נסיבות מהותי בפרק הזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה ועד ליום הגשת העתירה, המצדיק להחיל בעניינם את החריג הקבוע בסעיף ג.15.ב לנוהל. הודגש, כי המסמכים והתצהירים שהגישו המערערים למשיב, בחלוף 12 ימים בלבד מאז ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה, אשר לכאורה מעידים על חלוקת הוצאות שוויונית והידוק הקשר המשפחתי של המערער עם המערערת וילדיה, נראים "כניסיון מלאכותי למקצה שיפורים" שמטרתו להתאים את מצבם הראייתי לכשלים שבגינם נדחתה עתירתם לראשונה. כך למשל, על-מנת להוכיח את טענתם כי החל מיום 1.3.2013 הם שוכרים יחדיו דירה, צרפו המערערים את העמוד הראשון לחוזה השכירות המציין כי המערער צורף לחוזה כשוכר. אולם החוזה לא צורף בשלמותו, ומהעמוד האחרון אשר צורף עולה כי השוכרת המקורית הייתה המערערת בלבד. כך גם לא הובאו ראיות של ממש המלמדות על חיזוק הקשר בין המערער לבין ילדיה של המערערת. בנוסף, לעניין הטענה בדבר קיומה של חלוקה שוויונית בהוצאות בין המערערים, לא צוין המועד ממנו חל לכאורה השינוי וכן לא הובאו ראיות המוכיחות טענה זו, מלבד הצהרתם הסתמית של המערערים.
9. זאת ועוד. בית המשפט הדגיש כי עיקר הנתונים בגינם טוענים המערערים לשינוי, הונחו בפני בית המשפט עוד במסגרת הכרעתו בעתירה הראשונה, וזה מצא, למרות נתונים אלה, כי המערערים לא הוכיחו קשר זוגי העולה כדי היותם ידועים בציבור. המערערים לא ערערו על פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה. צוין כי העובדה היחידה שהוכח כי התרחשה לאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה היא ההפלה שעברה המערערת. בהקשר זה צוין כי ההיריון כשלעצמו אינו מעיד על כוונה למסד את הקשר, בייחוד כאשר המערערים לא הצהירו בשום שלב על כוונה להביא לעולם ילד משותף, ובפרט כאשר המערערת היא אם לארבעה ילדים והמערער אב לשניים, והמערערים שניהם נתונים בקשיים כלכליים. נוכח האמור, בית המשפט לא מצא כי יש להתערב בהחלטתו של המשיב והעתירה נדחתה. בית המשפט ציין כי המערער שוהה בארץ בניגוד להוראת פסק הדין שניתן במסגרת העתירה הראשונה, והורה למערער לעזוב את הארץ תוך 10 ימים מיום מתן פסק הדין.
10. על פסק דין זה הגישו המערערים את הערעור שלפנינו ולצידו הגישו בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. המערער נמצא עתה בארץ מכוח צו זמני שניתן על ידי השופטת ע' ארבל ב-16.2.2014. במקביל, הגישו המערערים לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה. ביום 11.12.2013, הוחלט לדחות את הבקשה (בש"ם 6855/13, הרשמת ל' בנמלך), מן הטעם כי אין לאפשר התנהלות דיונית מסוג זה של המערערים, אשר ניסו לחזור בהם מהחלטתם שלא לערער על פסק הדין הראשון, רק לאחר שהסתבר להם כי מיצו את כל ההליכים שעמדו לרשותם במסגרת הגשת הבקשה המחודשת, וזאת ללא הצלחה.
הכרעה
11. עיינתי בראיות השונות ולא נחה דעתי כי כל הנתונים של המקרה הנוגעים למערערים אכן נבחנו. אבאר: ב"כ המערערים מפנה את תשומת הלב לסעיף 43 לפסק הדין הראשון. בית המשפט קבע שם כי ראיות שונות מלמדות כי "... הקשר, נכון למועד בדיקתו ע"י המשיב, מצוי בתחילת דרכו ולמעשה בהתהוות ואינו מגיע לכדי קשר של ידועים בציבור...", בית המשפט מיקד איפוא את בדיקתו במועד ההכרעה בידי המשיב, דהיינו באפריל 2012. במסגרת העתירה הראשונה טען המשיב כי אין לבחון בהליך ראיות שלא היו בפניו בזמן אמת. על כן, עובדות חדשות, מהן חשובות יותר ומהן חשובות פחות, אף אם הוזכרו בדיון - לא נבחנו כלל ועיקר. בתוך כך, לא נבחנה הטענה כי המערערים עברו להתגורר יחדיו בנתניה זמן מה לפני הדיון שהתקיים בעתירה הראשונה, במרץ 2013. מבין העובדות השונות שהועלו זוהי, לכאורה, טענה כבדת משקל, אך היא לא נבחנה בהליך הראשון אף שהיתה כבר בנמצא. עובדה זו הועלתה גם בבקשה שהוגשה לפתיחה מחודשת של התיק.
12. שינוי הנסיבות עשוי לחייב את הרשות לשקול מחדש את החלטתה הראשונה ונתונים חדשים עשויים לחייבה בבחינה חוזרת (והשוו: בג"ץ 5194/03 גרוסמן נ' שר הביטחון, פ"ד נז(4) 426, 432-431 (2003); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א' 443 (2010)), וכך ראוי היה שיעשה המשיב בעניינם של המערערים, משהתברר במסגרת בירור העתירה הראשונה שישנן עובדות חדשות שעשויות להשפיע על ההחלטה. יתרה מכך, משהוגשה הבקשה השנייה, על המשיב היה לדון בה לגופה ולתת את המשקל הראוי לנסיבות החדשות במסגרת החלטתו (שם, עמודים 728-725; יצחק זמירהסמכות המנהלית ב' 1123, 1373, 1399 (2011); בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 48 (1983)).
13. נוכח עמדת המשיב במסגרת העתירה הראשונה, לפיה אין להתייחס לראיות שלא היו בפניו בזמן אמת, היה על המשיב לבחון את השפעתן של כלל העובדות החדשות שנוצרו לאחר מתן החלטתו הראשונה על תקפות ההחלטה, בין אם במסגרת ההחלטה השנייה או במסגרת ההשגה.
ודוק: איני באה לקבוע מה המשקל שיש לתת לשכירת דירה יחד זמן קצר לפני תום ההליך המשפטי הראשון ולשינוי העובדות תוך כדי ההליכים המשפטיים, אף איני קובעת שמדובר בשינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה. עם זאת, על המשיב היה לבחון זאת, והחלטתו עומדת לביקורת שיפוטית; נוכח העמדה שביטא המשיב במסגרת העתירה הראשונה ובמסגרת החלטותיו,יש חשש כי עובדות אלו כלל לא נשקלו.
14. ומה התוצאה? איני רואה מנוס בנסיבות שנוצרו אלא להורות למשיב לבחון לגופה את הבקשה השנייה שהוגשה ב-17.4.2013, וזאת על יסוד תמונת מצב עדכנית. המערערים יגישו למשיב בתוך 10 ימים תצהירים עדכניים ובקשתם תיבחן. איני מחווה כל דעה בעניין משקלן של הראיות החדשות שניסו להגיש במהלך הדיון בעתירה הראשונה. אם לא יוגשו תצהירים תוך פרק זמן זה - ניתן יהיה לגרש את המערער.
15. בכך מסתיים ההליך בלא צו להוצאות.