השופטת ע' ארבל:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה) אשר דחה את עתירת המערערים להורות למשיבות להפקיע מקרקעין שיועדו לצרכי ציבור ולא לאפשר נטילתם במסגרת תוכנית של איחוד וחלוקה, וכן לפצותם בגין הנטילה.
רקע עובדתי
1. הערעור שבפנינו נוגע להליכי תכנון הכוללים שטח של כ-469 דונם בכפר סבא, שמטרתם ליצור פארק עירוני, בשטח של כ-237 דונם, שיהווה ריאה ירוקה בלב העיר, ישמש אזור לספורט, פנאי ובילוי, ויהווה חיץ טבעי בין אזור התעשייה של העיר לבין שכונת מגורים שתוכננה להיבנות כחלק מן התוכנית. תחילת ההליכים באישור תוכנית לשינוי ייעוד המקרקעין בתוכנית מייעוד חקלאי לקרקע למגורים ושטחי ציבור (כס/37/1). בתקנון תוכנית זו נקבע כי תוכנית מפורטת לאיחוד וחלוקה בהסכמה או ללא הסכמה תיערך תוך 12 חודשים מיום אישור התוכנית הנ"ל. בהמשך אכן אושרה תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים (כס/ 1/37א') (להלן: התוכנית), היא נשוא ההליכים שבפנינו. התוכנית ייעדה כ-70% משטח המקרקעין שבתחומה לצרכי ציבור ונקבע כי השטחים הציבוריים יירשמו על שם העירייה. בטרם אישור התוכנית מינתה המשיבה 3 (להלן: הוועדה המחוזית) חוקר מטעמה לשמיעת התנגדויות. הוועדה המחוזית דנה בהתנגדויות והחליטה לקבל באופן חלקי חלק מהתנגדויות המערערים. בעקבות כך הוחלט לשנות את התוכנית בהתאם וליתן הזדמנות נוספת לשמיעת התנגדויות. לבסוף אושרה התוכנית ביום 3.11.96 על ידי הוועדה המחוזית, לאחר מכן אושרה על ידי שר הפנים ופורסמה למתן תוקף בי.פ. 4557 מיום 13.8.97.
2. למערערים זכויות בחלק מחלקות 45 ו-6 בגוש 6431 אשר כלולות בתוכנית. בשנת 1999 הגישו המערערים תביעה אזרחית כנגד המשיבות, אשר התגלגלה לבסוף לעתירה מנהלית, היא העתירה נשוא הערעור דנן. טענתם המרכזית של המערערים בעתירתם כי לא ניתן ליטול קרקעות לצרכי ציבור במסגרת תוכנית של איחוד וחלוקה וזאת מבלי להפקיע קרקעות אלו בהתאם לפרק ח' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק), ולפיכך זכאים הם לפיצוי כאילו הופקעה מהם הקרקע.
פסק דינו של בית המשפט קמא
3. בית המשפט דחה את עתירתם של המערערים. ראשית נקבע כי העתירה לוקה בשיהוי, שכן התוכנית פורסמה למתן תוקף כבר ביום 13.8.97, בעוד שתביעתם של המערערים בגלגולה הראשון הוגשה רק ביום 31.8.99. בית המשפט ציין כי אף אם יקבל את טענת המערערים לפיה כוונת העירייה לתפוס חזקה בשטחים שנועדו לצרכי ציבור, ללא הליכי הפקעה, התגלתה להם בסוף דצמבר 1998, בעקבות מכתב שנשלח אליהם, עדיין חל שיהוי של כשמונה חודשים. בית המשפט קבע כי הסברם של המערערים לפיו השתהותם נבעה "מערפול" הנושא במכוון על ידי עיריית כפר סבא (להלן: העירייה) לא הוכחה כלל ועיקר. עוד נקבע כי בנסיבות בהן התוכנית כבר יצאה אל הפועל יש לייחס משקל של ממש להשתהותם הבלתי מוסברת ובלתי מוצדקת של המערערים ולדחות את עתירתם מטעם זה.
4. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי דין העתירה להידחות גם לגופה. נקבע כי לא נמצא פגם בהחלטת מוסדות התכנון שדנו בתוכנית והוציאו אותה לפועל. כמו כן נקבע כי אין לקבל את טענתם העיקרית של המערערים לפיה נטילת השטח ורישומו על שם העירייה בדרך של איחוד וחלוקה הינה למעשה הפקעה, ולפיכך יש לפצותם בהתאם לדיני ההפקעה. בית המשפט קבע כי המשיבות פעלו בהתאם להסדר הקבוע בפרק ג', סימן ז' לחוק התכנון והבנייה, הסדר שהינו חלופי להפקעת שטחים לצרכי ציבור. למשיבות סמכות שלטונית לבחור ללכת בדרך זו ולא אחרת. לפיכך רשאיות היו המשיבות להעביר הבעלות על שטחים שיועדו לצרכי ציבור על שמן, והשטח להקמת פארק ציבורי בכלל זה. צוין כי הסדר זה אינו מחייב הענקת פיצוי כספי לבעלי השטחים. בית המשפט הדגיש כי אמנם אין הבעלים מקבלים פיצוי, אך הם זוכים בשטחים עם זכויות בנייה שלא היו בידיהם קודם. גם במקרה זה, נקבע, העלתה התוכנית והשביחה את ערך קרקעות המערערים שנותרו בידם, שכן ייעודם שונה מקרקע חקלאית לבנייה למגורים צמודת קרקע. הענקת פיצוי נוסף למערערים תהווה פיצוי כפול על חשבון הקופה הציבורית.
5. לפיכך דחה בית המשפט קמא את עתירתם של המערערים וקבע כי הם ישלמו לכל אחת מהמשיבות 1,2 (ביחד) ולמשיבה 3 הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ש"ח בצרוף מע"מ.
הטענות בערעור
6. המערערים יוצאים כנגד הקניית קרקעות לעירייה ללא הליכי הפקעה. הם מציינים כי מדובר בנטילה של כ-70% משטח הקרקע המקורי שבבעלות המערערים. לטענתם, בלוח ההקצאות של התוכנית כלל לא נרשמה ההקצאה לעירייה של אותם המגרשים שלבסוף אישר בית המשפט קמא את נטילתם. כמו כן טוענים הם כי מכתב שנשלח להם מהעירייה ובו הודעה על נטילת חזקה בחלקותיהם, הוא ההליך היחיד שנעשה לצורך נטילת החלקות. המערערים מוסיפים וטוענים כי מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה שזכותה של העירייה ליטול את הקרקעות נוצרה כבר עם שינוי הייעוד של הקרקע וללא צורך בהליכי הפקעה. כן טוענים הם כי אין כל תקדים משפטי בו אושרה נטילה של 70% מקרקעותיו של אזרח ללא כל פיצוי.
7. המערערים מתייחסים לפסק הדין בעע"מ 5839/06 בראון נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז (לא פורסם, 25.9.08) (להלן: הלכת בראון), שהתקבל לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא בענייננו, ומנסים לאבחנו מעניינם. ראשית טוענים הם כי הלכה זו קובעת שעל הרשות להפקיע את הקרקעות שניטלו לצרכי ציבור. שנית, לטענתם שונה מקרה זה שכן כלל אין הוראה בלוח ההקצאות על הקצאת מגרשים לעיריה. שלישית, טוענים הם כי הלכת בראון עסקה במקרה בו ניטלו 55% משטח הקרקע, בעוד במקרה זה ניטלו 70% משטח הקרקע. רביעית, לטענתם במקרה דנן נעשה ניסיון ליטול מגרשים שייעודם אינו מתיר הפקעה, דבר שלא התרחש בנסיבות הלכת בראון. לבסוף טוענים הם כי במקרה זה ניסתה העירייה ליצור "מעגל שוטה", כאשר היא קיבלה תמורה, בצורת מגרש בעל ערך מסחרי, עבור שטחים ציבוריים שבהליך קודם הוקנו לה ללא תמורה. בסיכומי תגובתם מוסיפים המערערים טענה לפיה שווי המגרשים שהוקצו להם נופל משווי חלקות הפרדס שהיו בבעלותם טרם הכנה או אישור התוכנית.
8. באשר לשיהוי טוענים המערערים כי הגיבו מיד לאחר שקיבלו את המכתב מטעם העירייה מיום 27.12.98 ודרשו מהעירייה הסבר. משלא באה התייחסות מטעם העירייה פנו עוד באוגוסט 1999 בתובענה נגד נטילת המגרשים. במועד זה טרם ניטלו מהם המגרשים. לטענתם עדיין ניתן להבטיח את זכויותיהם במקרקעין, בין על ידי שיפוי בנוגע למגרשים שהיו בבעלות המערערים ושנמכרו לצד ג', בין על ידי השבה לבעלותם של מגרשים שטרם נמכרו ואשר ייעודם אינו מתיר את הפקעתם, ובין על ידי הפקעתם כדין של מגרשים אשר ייעודם מתיר את הפקעתם.
9. לסיום טוענים המערערים כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות, שכן ראוי לאפשר לאזרח להיאבק על זכויותיו מול העירייה מבלי שיחשוש מהטלת הוצאות כבדות. לטענתם, יש לקבוע כי חלק מעלויות התכנון הינה העלות הכרוכה בניהול הליכים משפטיים מול אזרח המבקש להגן על קניינו, ולפיכך אין להטיל על האזרח הוצאות משפט.
טענות המשיבות
10. המשיבות מדגישות כי בתקנון התוכנית נכתב במפורש כי כל שטח המיועד בתוכנית לצרכי ציבור יירשם על שמה של העירייה. כן מדגישות הן כי השטחים בתוכנית אכן יועדו לצרכי ציבור, להקמת הפארק העירוני, הכולל דרכים, גנים ושטחים לנופש ולספורט, בהתאם לקבוע בסעיף 188 לחוק, ואף נעשה בהם בפועל שימוש לייעוד זה. המשיבות מוסיפות וטוענות כי צדק בית המשפט קמא משקבע כי אין פסול בהפרשת המקרקעין לצרכי ציבור במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, ולא בהליכי הפקעה. קביעה זו נתמכת בסעיף 26(א) לחוק וכן בהלכת בראון. כמו כן, לטענתן, צדק בית המשפט קמא משקבע כי המערערים זכו לפיצוי במסגרת התוכנית, וזאת באמצעות העלאת ערך נכסיהם של המערערים תוך הפשרת קרקע חקלאית בלתי מפותחת והפיכתה לקרקע המיועדת לבנייה צמודת קרקע בצמוד לפארק העירוני. עובדה זו אף נקבעה על ידי בית המשפט בהליך אחר שניהלו המערערים, ואושרה על ידי בית המשפט העליון.
11. המשיבות טוענות עוד כי עתירתם של המערערים אכן לקתה בשיהוי בבחינתם של שלושת היסודות, האובייקטיבי, הסובייקטיבי ויסוד עקרונות הצדק ושלטון החוק. המשיבות טוענות כי בסעיף 8 לתקנון התוכנית, שפורסמה למתן תוקף ביום 13.8.97, נכתב כי השטחים המיועדים לצרכי ציבור יירשמו על שם עיריית כפר סבא, כך שהמערערים ידעו כבר אז על נטילת השטחים שלא במסגרת הפקעה. המשיבות מוסיפות כי מהדיון בהתנגדויות לתוכנית עולה כי כבר אז הובהר למערערים כי אין מדובר בהפקעה אלא בהקניית שטחים במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה. המשיבות מציינות כי החלק הארי של בניית הפארק בוצע זה מכבר, ויחידות דיור רבות נבנו על המקרקעין שהוקצו, ולפיכך מדובר כבר במעשה עשוי. עוד מציינות המשיבות כי תגובתם של המערערים למכתב שנשלח להם מטעם העירייה ניתנה רק לאחר כחצי שנה, ורק מספר חודשים לאחר מכן הוגשה תביעתם. לבסוף סבורות המשיבות כי אין מקום להתערב בהוצאות שהוטלו על המערערים על ידי בית המשפט קמא. לטענתן, המערערים הגישו הליכים רבים נוספים נטולי בסיס שנדחו על ידי הערכאות השונות, ואף הליך זה כלל גלגולים רבים ובקשות סרק רבות שהצדיקו את הטלת ההוצאות.
דיון
12. ההוראות בעניין תוכנית איחוד וחלוקה מוסדרות בפרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה (סעיפים 120-128 לחוק). תוכנית זו מאפשרת לרשות להתאים את השטח לדרישות תכנון חדשות, וזאת באמצעות איחוד מספר מגרשים, ביצוע תיאומים שונים ביניהם, ולאחר מכן חלוקה מחדש של המגרשים והחזרתם לבעליהם (אהרן נמדר פגיעה במקרקעין [פיצויים בגין נזקי תכנית] 247 (מהד' שניה, 2008) (להלן: נמדר)). תוכנית זו יכולה להיעשות בין בהסכמתם של הבעלים ובין ללא הסכמתם, בהתאם להוראות החוק. במקרים רבים מופרשים מקרקעין לצרכי ציבור במסגרת התוכנית לאיחוד וחלוקה. הפרשה מעין זו מעוררת שאלות משפטיות רבות, וזאת בשל העובדה שהסעיפים העוסקים בתוכנית לאיחוד וחלוקה אינם מזכירים במפורש נטילה מעין זו, ולפיכך מתעוררת הסוגיה אלו דינים יחולו על נטילה זו. בהלכת בראון, אשר ניתנה לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא בענייננו, ניתן מענה חלקי לסוגיה זו.