השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (השופטת קובו), בו נדחתה עתירת המערער, שבגדרה נתבקש המשיב ליתן למערער אשרת קבע בישראל.
ב. (1) העובדות הרלבנטיות סוכמו על-ידי בית המשפט קמא, ועיקרן כי המערער הגיע ארצה ב-1996 באשרת עבודה, יצא ונכנס שוב, ושוהה בישראל שלא כדין מאז 30.3.00. ב-27.11.01 נעצר בשל שהיה בלתי חוקית והוצא נגדו צו הרחקה; הוא שוחרר ב-13.12.01 בהחלטת בית הדין למשמורת שלפיה "יעזוב את הארץ בכוחות עצמו שאם לא כן צפוי להיעצר שנית". צו ההרחקה ההוא עודו בתוקף. המערער לא עזב, ונעצר שוב ב-30.6.04; מאז הוא נתון במשמורת. עתירתו המינהלית הוגשה ב-15.7.04.
(2) בית המשפט קמא - בפסק דינו מ-10.2.05 - לא קיבל את טענת המערער כי הוא זכאי לאשרת שהייה בישראל בשל הליכי גיור אורתודוכסיים שבהם הוא מצוי וקשר לאשה יהודיה. בבירור נמצא כי לא נפתחו הליכי גיור, לא היו פניות לרשויות להכרה בזוגיות עם ישראלית בטרם המעצר, ולא הוכח כי המדובר בבני זוג המנהלים משק בית משותף, קרי, "ידועים בציבור"; הנטל המוגבר על פי פרשת בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (פרשת סטמקה) לא הורם. אמנם ציין בית המשפט, כי אפילו הוכח קיומו של קשר זוגי, אין בכך - על פי הפסיקה - כדי להקנות למערער מעמד של תושב קבע. נקבע, כי נוכח הפרת החוק וצווי בית הדין על-ידי המערער, אין מקום להתערב בהחלטות משרד הפנים, מה גם שהעתירה הוגשה בשיהוי.
ג. (1) בהודעת הערעור נטען, כי הקשר עם בת הזוג הישראלית החל זמן קצר בטרם הגיע המערער ארצה, וכי התגורר בביתה מ-1999 עד מעצרו; כי הוא בן להורים שנאלצו להתנצר ברומניה, והחל בלימודי יהדות אצל ראש המועצה הדתית קרית אתא, הרב אליהו מימון, ואף נרשם לגיור; כי הוא ובת זוגו ידועים בציבור וקיימו משק בית משותף; כי בת זוגו במצב בריאות קשה וזקוקה לו; וכי זכויות יסוד, ובהן הזכות למשפחה, יישללו ממנו אם לא יתקבל ערעורו.
(2) להודעת הערעור צורפו מסמכים רפואיים בדבר מצבה של בת הזוג וכן מזכר מהנהלת בתי הדין המיוחדים לגיור (מיום ב' מנחם אב תשס"ד) שממנו עולה כי לפי שעה לא הומלץ לאשר גיורו של המערער, ומסמכים מאת הרב מימון מקרית אתא המדברים בצורך לזרז את הליכי גיורו.
ד. (1) לטעמו של המשיב מעלה הערעור את התופעה המתרחבת של נתינים זרים השוהים בישראל שלא כדין ומבקשים מעמד מכוח טענה של "ידועים בציבור"; אנשים אלה עותרים שלא להחיל בעניינם את המדיניות, לפיה על נתין זר השוהה בישראל שלא כחוק ומבקש להסדיר את מעמדו מכוח יחסים נטענים עם אזרח ישראלי, לצאת תחילה מן הארץ, ורק לאחר יציאתו תיבחן בקשתו להסדרת כניסתו כחוק. זאת, הגם שמשך הטיפול בבקשה לאחר שיצא הזר מישראל ויגיש בקשתו, לא יעלה ככלל על שלושים יום. לטענת המשיבים, זרם בלתי פוסק של בקשות מעין אלה, מצדיק הבהרת המצב המשפטי על-ידי בית משפט זה, על רקע המדיניות הכללית, המתבטאת בחקיקה ראשית ובנהלים, שעניינה הרחקת שוהים בלתי חוקיים.
(2) לטענת המשיב, חלק ממשך הטיפול בתיק, שנוכח שהייתו של המערער במשמורת ביקשו לקדמו, נבע מהשתהות סיכומיו של המערער בבית המשפט קמא, ואחר כך החלפת ייצוג. לשיטתו, על המערער לצאת מן הארץ, וככל שתוגש בקשת בת זוגו להחיל עליהם נוהג איחוד משפחות, תיבדק הבקשה בתוך כחודש ימים.
(3) טעמי המשיב לדרישה להרחקה אלה הם: ראשית, פגיעה בריבונות המדינה וההערמה מצד המערער משלא יצא על פי הצו מ-2001; שנית, קיום הנוהל הרלבנטי, אליו עוד נידרש; שלישית, אין מדובר בנישואין, שאף לגביהם נקבע כי אם נעשו לאחר הוצאת צו ההרחקה יש על פניהם חשש לפיקטיביות, אלא בטענת ידועים בציבור שהיא חלשה יותר, מקל וחומר. נטען כי הסדר היציאה מן הארץ לשלושים יום הוא ראוי, סביר ומידתי.
ה. (1) בדיון בפנינו טען בא כוח המערער, כי שולחו ניסה להסדיר את עניינו והחל בהליכי גיור, אין לו עבר פלילי ואינו מסוכן לציבור ולביטחון. בהיותו במשמורת, אין בידו להסדיר את ענייניו; בת זוגו במצב קשה, וראוי להתחשב בו ולא לגרשו.
(2) באי כוח המשיב ציינו, כי מעולם לא פנה המערער למשרד הפנים בעניין קשר זוגי. לכך משיב המערער כי לא עשה כך כיוון שהוא ובת זוגו לא נישאו. ועוד, נטען כי הידועה בציבור הנטענת לא ביקרה את המערער במשמורת מאז נובמבר 2004 (לפני כן נהגה לבקרו); על כך משיב המערער, כי בת הזוג חולה ומתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי. לשיטת המדינה המדובר, כנטען, במקרה קלאסי שיש בו צורך ביציאה מן הארץ, המחויבת על פי הנוהל; התנהגות המערער, ובכללה שנים ארוכות של שהיה בלתי חוקית אינה מצדיקה לילך לקראתו; יש לאבחן תיק זה מהלכת בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פד"י נג(2) 728.
ו. (1) סבורני כי יש ממש בעמדת המשיב. גם מבלי שנפליג ביתר למחוזות של משפט משווה, מן המפורסמות הוא כי מדינות רבות בעולם החופשי מתמודדות עם תופעות של ריבוי זרים, בעיקר ממדינות עניות, הבאים לחפש עבודה ורווחה כלכלית. הגירה לצורך נישואין נעשתה לאחת הדרכים המרכזיות להגירה למדינות העולם החופשי (30% מן ההגירה בעולם ב-1999), והנתונים העוסקים בכך רבים; אף כשהמדובר במהגרים חוקיים, נתיבן של מרבית המדינות מוביל להגבלות הגירה עקב נישואין, ולהחמרת התנאים לעניין זה. ראו פירוט הניסיון האירופי במאמרם של אמנון רובינשטיין וליאב אורגד, "ביטחון המדינה, רוב יהודי וזכויות אדם: המקרה של הגירה לצרכי נישואין" (טרם פורסם). מאמר זה עוסק לא רק בסוגיה של הגבלות על הגירה לצורך נישואין בעת עימות מזוין פעיל והאילוצים הביטחוניים הבאים מכוחו, המאפיינת חלק מן הבעיות שישראל מתמודדת עמן, אלא גם בנושא הכללי של פיקוח על הגירה, לרבות הגירה לצרכי נישואין. המחברים מפרטים במיוחד את הניסיון האירופי. ודוק - שם עסקינן בהגירה לצורך נישואין ובמהגרים חוקיים; הבעיות שנוצרו באירופה הולידו שתי דירקטיבות (מסמך בעל אופי חקיקתי) של הפרלמנט האירופי ומועצת אירופה, שאחת מהן - מ-2003 - עניינה הגירה לצורכי נישואין של בני משפחה של מהגרים חוקיים, והאחרת - מ-2004 - עניינה זכות אזרחי האיחוד ובני משפחותיהם לנוע ולהתיישב בכל מדינות האיחוד. הדירקטיבות הללו הרחיבו את האפשרות להגר לצרכי נישואין, אך הותירו שיקול דעת רחב למדינות לקבוע תנאים והגבלות, שאכן הוספו - תוך החמרות - בחלק מן המדינות באיחוד. מדינת ישראל נתקלת אף היא בבעיות דומות, בנוסף לאלה הקשורות ביישום חוק השבות תש"י-1950 וקבלת האזרחות מכוחו, ולשאלות הקשורות בבקשות לאיחוד משפחות עם תושבים מתחומי הרשות הפלסטינאית, אליהן לא נידרש כאן. שיפור בכלכלה ועליית רמת החיים לאורך השנים תוך שינוי בעיסוקיהם של ישראלים הגדילו את מספר הזרים הבאים לכאן לצרכי תעסוקה; ואכן, מזה למעלה מעשור רבו הבאים לכאן לחיפוש עבודה, ויראו כי טוב ומבקשים הם להישאר. התופעות של שהיה בלתי חוקית של זרים היו, כך נראה, למעין מכת מדינה, ונפרצו הגדרות; כך סבר המחוקק משתיקן בתשס"א-2000 את חוק הכניסה לישראל, ו"שידרג" בו את נושא הרחקתם של שוהים בלתי חוקיים, ולא הרע את מצבנו מן המתוקנות שבמדינות.
(2) לרקע ייאמר, כי משכבר הימים נחקק חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהצעת החוק שהוגשה - פעמיים, בכנסת הראשונה (ה"ח תשי"א 56), ובכנסת השניה (ה"ח תשי"ב 134) - נקרא החוק חוק ההגירה; המונח "הגירה" הוחלף ב"כניסה לישראל" בתהליך החקיקה. בהצעת החוק הראשונה, מתשי"א, הוצע בסעיף 16(א) כי "מי שנמצא בישראל בלי רשות, רשאי שר העליה לתת נגדו צו גירוש"; בהצעה מתשי"ב הוחלף שר העליה, באותו סעיף, בשר החוץ, ולימים - ראו להלן - הוחלף לשר הפנים. בהצעה מתשי"ב בדברי ההסבר (עמ' 60) נאמר כי הסמכות לגרש "הוא מן הסמכויות האדמיניסטרטיביות המקובלות בעולם, וכל מדינה המצווה לשמור על תנועות אוכלוסיה זקוקה לסמכות זו". בדיון בקריאה הראשונה בכנסת הראשונה אמר ח"כ ישראל בר-יהודה ממפ"מ (ישיבת ט"ו בשבט תשי"א - 22.1.51, דברי הכנסת כרך 8, עמ' 839 - 840), כי שם החוק אינו מתאים, כיוון שמדובר על אשרות כניסה לא רק למהגרים, וכן מדובר על עולים, ולפיכך יש לטעמו למצוא שם ניטרלי וכללי שעניינו "סדרי קבלת הרשות הפורמאלית של כניסה לארץ". בדיון בקריאה הראשונה בכנסת השניה פירט ח"כ בר-יהודה יותר (ישיבת י"ח אייר תשי"ב - 13.5.52, דברי הכנסת כרך 11, עמ' 2020):
"מה האהבה הזאת לשמות מצלצלים ורמים במקום שאין צורך בהם? כאן מדובר ב"חוק אשרות כניסה" - זה הכל. האם מדינתנו היא מדינה של הגירה ויש לה צורך ב"חוק הגירה" מיוחד? על אחת כמה וכמה כאשר בהצעת החוק יש כמה סעיפים המדברים בעניינים השייכים לחוק השבות - הגם את העולים אנו הופכים על-ידי כך ל"מהגרים"?"
ואכן, בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית אמר יו"ר ועדת הפנים, ח"כ יוסף ספיר, כי שמו של החוק שונה ונקרא "חוק הכניסה לישראל" ישיבת ו' אלול תשי"ב (27.8.52) (דברי הכנסת כרך 12, עמ' 3167). אופייה של המדינה נתפס כ"מדינת עליה", קרי, מדינת שבות, לא כמדינת הגירה; העליה נתקדשה בחוק השבות תש"י-1950, והגירה נראתה כמושג של "ככל המדינות" שאינו תואם את ההוויה הישראלית הייחודית ואת החזון הציוני. ההתפתחויות הנדונות כאן הן שחייבו בשנות האלפיים הקמתה של "מינהלת הגירה", ועדיין אין שמה לרוחי.
(3) בחוק הכניסה לישראל כפי שנתקבל נקבע (סעיף 13(א) כי "מי שאיננו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות התש"י-1950 רשאי שר הפנים לתת עליו צו גירוש אם נמצא בישראל בלי רישיון ישיבה". לא שר העליה איפוא ואף לא שר החוץ אלא שר הפנים, כאמור, אך לא זה המקום להידרש לטעמיהם של "חילופי הגברא" המיניסטריאליים. בהצעת החוק שבה הועלה התיקון מתשס"א לחוק הכניסה לישראל (הצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8), תשס"א-2000, ה"ח תשס"א 107; כשנתקבל היה מספרו 9) נאמר בדברי ההסבר, כי אחד מיסודות התיקון המוצע הוא "קביעה נורמטיבית כי שוהה בישראל שלא כדין יורחק מישראל בהקדם האפשרי...". בכך בא המחוקק לומר, כי שלא כסעיף שנחקק בראשונה, שבו "רשאי" היה שר הפנים להוציא צו גירוש, כיום הכלל הנורמטיבי הוא הרחקה, ולשון הסעיף 13(א) היא עתה, בעקבות התיקון, "מי שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, ונמצא בישראל בלי רשיון ישיבה (בחוק זה - שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם יצא מרצונו קודם לכן".
(4) נזכיר, כי לא רק ההוראה הנורמטיבית ה"משודרגת" באשר להרחקה באה בסעיף זה, אלא עצם הגדרתו של השוהה שלא כדין, קרי, מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות ונמצא בארץ בלא רשיון ישיבה. פשיטא, כי אזרח ישראל הוא שוהה כדין; האתוס הציוני הישראלי מוצא ביטויו במעמדו של עולה לפי חוק השבות; אדם אחר זקוק לרישיון ישיבה.
(5) עינינו הרואות, כי המחוקק נתן דעתו לשינוי ואותת את דאגתו למצב שהחל משתרר. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, בין השאר, כי "בשנים האחרונות עדה מדינת ישראל לתופעה של כניסה ושהיה של זרים בתוכה בלא היתר כדין, בהיקף וממדים שבהם טרם התנסתה בעבר .... אוכלוסיית השוהים שלא כדין בישראל, כוללת, בין השאר, עובדים זרים ותיירים שלא עזבו את ישראל עם תום תקופת האשרה שניתנה להם ... לשהייה שלא כדין יש השלכות שליליות רבות, חברתיות, כלכליות ואחרות, ובהן פגיעה בשלטון החוק ובזכותה של המדינה לקבוע מי ייכנס בשעריה ומי יורשה לשהות בה". בהמשך נאמר, כי "כוונת התיקון למצוא איזון הולם בין זכותה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית לקבוע מי יבוא בשעריה ... לבין הצורך להבטיח את זכויותיו האנושיות הבסיסיות של הזר ואת החובה שלא לפגוע בחרותו מעבר למידה הנדרשת, גם אם הוא שוהה בישראל שלא כדין". הוספה לצורך זה גם הגדרתו של שוהה שלא כדין.
(6) עוד יש לזכור את העיקרון הבסיסי השורר במערכת הבינלאומית וגם בישראל, שלפיו אין לזר זכות להיכנס למדינה, ולוא גם לצורך תיירות, ולא רק לשהייה ממושכת ומקל וחומר לשהיית קבע, אלא אם הדבר נעשה כחוק. כך מקדמת דנא (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113 (השופט ברנזון); כך לימים בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (השופט - כתארו אז - חשין). ועוד, זכות זו של מדינות מופעלת בלא פוצה פה ומצפצף במתוקנות שבהן, ואין תימה, שהרי אין לך דבר ממאיר כהפקרות. עם זאת, המחוקק קבע באותו תיקון מתשס"א הסדרים לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין ולסדרי אחזקתם, לרבות בית דין שזה תפקידו (ראו פרק רביעי לחוק הכניסה לישראל). כללם של דברים לעניין זה הוא, כי ניתנה לשר הפנים ולבאים מכוחו, לשם מניעת לית דין, לית דיין ולית שלטון, סמכות לפעול להרחקתם של שוהים בלתי חוקיים, ולסמכות זו הוספו איזונים, הגבלות וסדרי ביקורת שיפוטיים, כדי שלא תופעל בשרירות.