פתח דבר
1. לפני ערעור על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (גב' ניצה אדן ביוביץ - מ"מ אב"ד, גב' מוריאל נחמן - חב"ד, גב' פנינה סופר - חב"ד; להלן: "
בית הדין"), בבד"מ 66/09, מיום 29.11.09 (להלן:
"גזר הדין"), בגדרו הושתו על המערער אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, וכן פסילה ממילוי כל תפקיד במשרד הבריאות למשך שלוש שנים.
עיקרי העובדות וההליכים
2. המערער, אשר שימש כצבע במחלקת האחזקה של משרד הבריאות, עבד בתאריך 13.1.05 בבית החולים "שיבא" תל-השומר. עת נכנס הלה לשירותי הגברים, הבחין במתלוננת - עובדת ניקיון, שבאותה שעה ניקתה את השירותים, כשגבה מופנה לכניסה. המערער אחז בשערה, סובב אותה אליו, ונישקה ללא הסכמתה.
3. בשל המעשה המתואר לעיל הועמד המערער לדין פלילי, בגדרו הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט אביחי דורון), בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"חוק העונשין"; ראו: ת"פ 8216/07, הכרעת הדין מיום 5.5.08), והושתו עליו העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; 10 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים; קנס כספי בסך 500 ש"ח, וכן פיצוי למתלוננת בסך 2,500 ש"ח (ראו גזר הדין מיום 22.1.09). ערעורו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על חומרת העונש נדחה (ראו: ע"פ 7641/09, פס"ד מיום 18.10.09).
4. בעקבות הרשעתו בפלילים, הועמד המערער גם לדין משמעתי. לאור הודאתו באישומים ובעבירות שיוחסו לו בכתב התובענה, הורשע המערער בעבירות משמעת, לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) לחוק, והוטלו עליו העונשים המפורטים לעיל.
גזר-דינו של בית הדין
5. בבואו לגזור את עונשו של המערער, הביא בית הדין במניין שיקוליו את תכליתם של אמצעי המשמעת, חומרת העבירות, פסיקתו של בית המשפט העליון בנוגע לעבירות של הטרדה מינית בשירות הציבורי, וכן את נסיבותיו האישיות של הלה. בסופו של יום, נחלקו הדעות בבית הדין באשר לאמצעי המשמעת הראויים שיש להטיל על המערער, באופן הבא:
דעת הרוב קבעה, כי יש לפטר המערער לאלתר. זאת, נוכח חומרת העבירות שביצע, המתעצמת ביתר-שאת לאור האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בגדר ההליך הפלילי שנוהל נגדו. מן התסקיר עולה, כי המערער נטל אחריות חלקית בלבד על מעשיו, לא הביע חרטה, ואף איים על המתלוננת בפני קצינת המבחן, כי אם יפוטר מעבודתו בעקבות המקרה יאונה לה רע. כן ציינה דעת הרוב את מדיניותו של בית המשפט העליון, לפיה יש לנקוט באמצעי משמעת חמורים במקרים חמורים של הטרדה מינית, לרבות פיטורין, זאת בשל הצורך לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי. מנגד, נוכח מצבו הכלכלי הרעוע של המערער ומשפחתו, נמנע בית הדין מלפסול אותו לצמיתות משירות המדינה, אלא לשלוש שנים בלבד.
אליבא דדעת המיעוט (הגב' פנינה סופר - חב"ד), פיטוריו של המערער הינם עונש חמור מדי מן הסיבות הבאות: המערער הינו עובד זוטר והמתלוננת איננה כפופה לו, עברו הפלילי והמשמעתי ללא רבב, והמקרה דנן הינו בגדר מעידה חד-פעמית, שעליה אף הביע חרטה וצער בפני בית הדין. משכך, דעתה הייתה שיש להסתפק בעונשים הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, וכן הורדה בדרגה למשך שנה.
בסופו של יום, נגזר דינו של המערער בהתאם לדעת הרוב דלעיל.
טענות הצדדים בערעור
6. ב"כ המערער הקדיש את עיקר טיעוניו, הן בעל-פה והן בכתב, להשוואת המקרה דנן עם פסק-דינו של בית המשפט העליון, בעש"מ 4193/06
משה חי כהן נ' נציבות שירות המדינה (ניתן ביום 5.10.06, פורסם בנבו; להלן:
"פרשת כהן"), בגדרו בוטל עונש הפיטורין שהוטל על עובד מדינה בעקבות הרשעתו בפלילים בגין ביצוע מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. לדידו, נסיבותיהם האישיות של המערער ושל מר כהן דומות, אם לא זהות. ודוק: שניהם עובדי מדינה, אשר זכו להערכות חיוביות על אופן תפקודם, מצבם המשפחתי והכלכלי ירוד, לשניהם עבר פלילי ומשמעתי ללא דופי, והמעשה המגונה שביצעו, ובגינו אף הורשעו בפלילים, הינו בגדר אירוע חריג וחד פעמי. כן עמד על השוני בין המקרים:
ראשית, בעוד המערער הושעה למשך שנתיים מתפקידו, הרי שמר כהן הושעה מתפקידו אך למשך תקופת הערעור - דבר המהווה כשלעצמו עונש חמור ועינוי דין.
שנית, מעשיו של כהן חמורים יותר מאלו שביצע המערער, שכן הראשון אף הכניס ידו מתחת לחולצתה של המתלוננת, זאת אף-על-פי שסעיף האישום שיוחס לו חמור פחות. ומכאן, שעונש הפיטורין שהושת על מרשו אינו מידתי ואף חוטא לפסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כהן.
עוד הטעים, כי בית הדין עשה טעות משפטית עת התבסס על מסקנות תסקיר שירות המבחן. והנה, מאז ניתן פסק הדין הפלילי נגד מרשו ועד לתחילת ההליך המשמעתי בעניינו, עבר פרק זמן של מעלה משנה, במהלכו הפנים המערער, בעזרת משפחתו, את הפסול במעשיו. אליבא דב"כ המערער, יש לבחון את חרטתו של המערער כיום, ולא כפי שהייתה במהלך ההליך הפלילי, אחרת ירוקן ההליך המשמעתי מתוכן. בנוסף, הלה הביע צער וחרטה בפני בית הדין על שאירע. עוד הדגיש, כי עסקינן בעובד זוטר, שהמתלוננת איננה כפופה לו ואף אינה עוד עובדת במשרד הבריאות, ומשכך, הפן ההרתעתי של העונש שהוטל עליו אינו בא לכדי ביטוי. כן ציין, כי בשל גילו המבוגר של המערער - בן 51 - לא יתאפשר לו למצוא עבודה על-מנת לתמוך באשתו וילדיו. לאור המקובץ, עתר לבטל את עונש הפיטורין שהוטל על המערער, ולאמץ את קביעתה של דעת המיעוט בבית הדין.
7. ב"כ המשיבה טען, כי פרשת כהן מהווה חריג למדיניות הנוהגת בבית משפט העליון, לפיה עבירות בעלות גוון מיני הנעשות בשירות המדינה מצדיקות, כשלעצמן, פיטורין. כן הדגיש, כי רב השוני על הדמיון בין הערעור דנן לבין פרשת כהן: סעיף האישום בגינו הורשע המערער והעונש שנגזר עליו בהליך הפלילי חמורים יותר; האירוע בפרשת כהן התחיל כחיזור, ואילו במקרה דנן מדובר בהתנפלות פתאומית וכוחנית על המתלוננת; ולא פחות חשוב - בפרשת כהן הייתה הסכמה מצד המדינה להפחתה בעונשו. עוד הפנה, בין היתר, לפסק דינו של בית משפט העליון, בעש"מ 2192/06
משה רחמני נ' נציבות שירות המדינה (ניתן ביום 5.4.07, פורסם בנבו; להלן:
"פרשת רחמני"), שניתן לאחר פרשת כהן, ועל ידי אותו מותב, בגדרו פוטר עובד מדינה אשר הורשע בביצוע עבירות של הטרדה מינית. מקל וחומר יש להורות על פיטוריו של המערער, אשר הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח, בגינו ריצה 6 חודשי עבודות שירות. משכך, עתר להותיר את גזר-דינו של בית הדין על-כנו.
8. לאחר שעיינתי בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים, ושמעתי טענותיהם במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל דעה ומסקנה כי דין הערעור להידחות.
דיון
9. ראש לכל, אבקש להתייחס לפרשת כהן והשלכותיה האפשריות על תוצאת הערעור דנן. מחד-גיסא, אכן, בכל הנוגע לנסיבות האישיות, הרי שקיים דמיון רב בין שני המקרים: עובד מדינה זוטר, שזכה לאורך השנים להערכה חיובית על אופן תפקודו, ביצע מעשה מגונה בעקבותיו הורשע בפלילים, מלבד מעשה זה עברו הפלילי והמשמעתי ללא דופי, שמצבו הכלכלי רעוע. מאידך-גיסא, נקודות השוני עליהן הצביע ב"כ המשיבה, הוליכוני לכלל מסקנה כי קיים הבדל משמעותי בין שני המקרים, שדמיון הנסיבות לא יוכל לגשר עליו.
ראשית, אין ממש בטענתו של ב"כ המערער, לפיה חרף השוני בסעיפי האישום שיוחסו לשניים, הרי שהמעשה שביצע מר כהן חמור יותר, שכן, כאמור, הלה לא רק שנישק את המתלוננת, אלא אף שלח ידיו אל מתחת לחולצתה. לא בכדי שונים הם סעיפי האישום. בעוד שמר כהן הורשע בביצוע מגונה "סתם" לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, המערער דנן הורשע במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. את המעשה המגונה ביצע המערער תוך הפעלת כוח פיזי על המתלוננת, עת אחז בשערה על-מנת לסובב את פניה אליו, ונישק אותה ללא רצונה וללא הסכמתה.
10. לא-זו-אף-זו, העונשים שהושתו על השניים בהליך הפלילי שנוהל נגדם מעידים על חומרתו היתרה של המקרה דנן. ודוק: בעוד שעל המערער הושתו 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס ופיצוי למתלוננת; הרי שעל מר כהן נגזרו 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופיצוי למתלוננת. לא למותר לציין בהקשר זה את קביעתו של בית-המשפט המחוזי, עת דחה את ערעורו של המערער על חומרת עונשו: