1. המשיב הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע (אב בית דין - עו"ד יואב עטר (כיום שופט); חב"ד - עו"ד שי פויירינג; חב"ד - עו"ד אריה מימון), בתיק בד"מ 3/08, ביום 6.11.11, בעבירה של עשיית מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - "החוק"), הפרת חובה כלפי הלקוח ובית המשפט, על פי סעיף 54 לחוק ופגיעה בכבוד המקצוע על פי סעיף 53 לחוק.
2. העבירות כולן קשורות לכך שהמשיב קיבל מן המתלונן (לקוחו) הלוואה בסך 50,000 ש"ח, וביחד עם הריבית היה צריך להחזיר לו סך של 55,000 ש"ח. המשיב נתן ללקוח (המלווה) שיקים מאוחרים, אך הם חוללו. המתלונן פתח בהליכי הוצל"פ נגד המשיב. לבסוף, המתלונן קיבל את חובו מן המשיב.
3. בית הדין המשמעתי המחוזי, של לשכת עורכי הדין במחוז הדרום, השית על המשיב עונש של 24 חודשי השעיה, מתוכם 12 חודשים בפועל, והיתרה על תנאי לתקופה של 3 שנים, מיום סיום ההשעיה בפועל, וכן קנס של 5,000 ש"ח (גזר דין מיום 1.1.12).
4. בערעור שהוגש לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 9/12) נחלקו הדעות: דעת הרוב (חב"ד - עו"ד עמנואל ויזר, שלדבריו הסכים האב"ד - עו"ד יורם סמואל, עם הערות קצרות), קיבלה את ערעור המשיב באופן חלקי, בכך שהמירה את עונש ההשעיה בפועל בעונש השעיה על תנאי, וצירפה אותו לתקופת ההשעיה על תנאי שנקבעה על ידי בית הדין קמא, כך שתקופת ההשעיה על תנאי תעמוד על שנתיים; דעת המיעוט (חב"ד עו"ד אמיר מורשתי), סברה כי יש לקבל את ערעור המערער (המשיב שבפנינו), כך שתקופת ההשעיה בפועל תעמוד על חצי שנה.
5. לשכת עורכי הדין במחוז הדרום הגישה ערעור לבית משפט זה, ובה היא עותרת להחזיר על כנו את העונש שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, דהיינו: השעיה בפועל של שנה.
6. המשיב, המיוצג על ידי עו"ד משה יוחאי, מבקש כי אאמץ את דעת הרוב בבית הדין המשמעתי הארצי.
7. אין ערעור על הכרעת הדין.
לכן, נקודת המוצא היא כי יש להעניש עורך דין שביצע את העבירות שבהן הורשע, דהיינו: אי-פירעון הלוואה מלקוח, מסירת שיקים שחזרו, ניהול הליכי הוצל"פ, שבו הלקוח הוא התובע, ותשלום הלוואה רק לאחר הליכי ההוצל"פ הנ"ל.
8. על פני הדברים, מדובר בעבירה משמעתית הפוגעת בכבוד המקצוע, ועל כן אין חולק כי הדבר מחייב עונש. בעניין זה, התבססו שני הצדדים על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון (על"ע 2255/94
דוד לין נ'
הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו (1994); (להלן - "פרשת
לין"), שבו בגין עבירה דומה של מתן שיקים ללא כיסוי, הוטל עונש השעיה של 6 חודשים בפועל, וכן השעיה על תנאי לאותה תקופה, וזאת ללא כל עבר שהוא.
9. דעת הרוב בבית הדין הארצי סברה כי במקרה הספציפי שבפניי, לאור הצהרת ב"כ הקובל, כי אם הייתה העבירה בנפרד, היה נותן למשיב הזדמנות לתקן את דרכיו, בלי לפגוע בו בעונש של השעיה בפועל, ולכן, על הלשכה לדבוק בעמדה זו. גם אם בפועל הוברר כי המשיב ביצע עבירות אחרות, הן היו לאחר מכן, ועל כן, יש לקבל את הערעור על גזר דינו של בית הדין המחוזי, כמוסבר לעיל.
10. לעומת זאת, דעת המיעוט סבורה כי גם אם מדובר במקרים של עבירות שבוצעו בשלב מאוחר יותר, יש להתייחס אליהן, ולהביאן בחשבון.
11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של תיק זה, אין מנוס מלהשאיר על כנה את עמדת הרוב, על אף שאם הייתי נשאל מהו העונש הראוי להעניש את המשיב, ללא הנסיבות המיוחדות, הייתי מאמץ את עמדת בית הדין המשמעתי המחוזי.
12. עו"ד רביבו, שייצג את לשכת עורכי הדין בבית הדין המשמעתי והארצי, היה ער לכך כי למשיב יש הרשעות רבות, שאחת מהן הייתה בהיותו מתמחה, לפני האירועים נשוא התיק שבפניי, ובנוסף לכך היו לו גם הרשעות נוספות, חלקן חלוטות, ואחרות - בהליכים שטרם הסתיימו.
13. אינני רואה צורך לפרט את אותן הרשעות, שכן, לשכת עורכי הדין כבולה בהצהרת עורך דין רביבו, ב"כ הקובל, לפיה אם היה מדובר בהליך הראשון
"הייתי דורש השעיה על תנאי לפרק זמן ארוך" (ציטוט מעמ' 73 מהפרוטוקול של בית הדין הארצי).
14. חזקה על עו"ד רביבו כי הצהיר זאת בשם לשכת עורכי הדין, כגוף ציבורי, והלשכה שקלה את מדיניות הענישה ביחס למקרים ראשוניים של עורך דין, שביצע עבירות מסוג זה.
ייתכן כי אני, הייתי מחמיר יותר, ולא הייתי מצהיר כך לפרוטוקול, והייתי דורש עונש חמור יותר, במיוחד כאשר העבר של ההרשעה בהיותו מתמחה, הייתה לנגד עיניו של המשיב.
15. אולם, בית משפט זה, האמון על הענשת ציבור עורכי הדין, לאחר שהורשעו, נותן משקל משמעותי לרף הענישה, בשני מישורים: מהן בקשות הלשכה במהלך הדיונים, ומהם פסקי הדין של הערכאות הדיוניות המשמעתיות (המחוזיות והארצית).
16. במקרה שבפניי, בית הדין המשמעתי הארצי (דעת הרוב) נתן משקל משמעותי לעמדת הלשכה, כפי שהדבר עולה מסעיפים 44-47 של פסק הדין של דעת הרוב, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתו של חב"ד עו"ד עמנואל ויזר (ההדגשה במקור):
"
שונים הדברים, ככל שמדובר בערעור על גזר הדין עצמו. ב"כ הקובל אישר בפנינו כי בתיקים האחרים בהם הועמד המערער לדין, נמנע מלבקש עונש השעיה בפועל והסתפק בעונש על תנאי מתוך תקווה כי המערער ייטיב את דרכיו. בתיק שבפנינו, סבור ב"כ הקובל כי כמות התיקים הופכת לאיכות ולכן יש להשית על המערער עונש השעיה בפועל.