הצדדים בערעור זה חלוקים האם ניתן להכיר בהפסדים ובהוצאות מימון שנוצרו למערערת בגין הלוואה לקבלן במסגרת פרויקט בניה. שנות המס שבערעור הינן 1996, 1997 ו 1998.
הצדדים אינם חלוקים בנוגע לעובדות הבאות:
ביום 1.4.96 רכש מר עמוס אזולאי (להלן - הקבלן) ממנהל מקרקעי ישראל, מקרקעין בראשון לציון לבניית 60 יחידות דיור בתמורה של 22,600,000 ש"ח (להלן-הפרויקט). ביום 3.6.96 נחתם הסכם בין המערערת לקבלן, הסכם לקבלת אשראי, בו הלוותה המערערת לקבלן סך של 2,400,000 ש"ח צמודים למדד (להלן - הסכם הלוואה). באותו יום נחתם הסכם נוסף בין המערערת לקבלן שכותרתו "הסכם שיווק וניהול". על פי הסכם זה המערערת נטלה על עצמה את הניהול הכלכלי של הפרויקט ושיווקו בתמורה ל25% מסך כל הרווחים שיתקבלו ממכירת היחידות בפרויקט (להלן - הסכם השיווק והניהול).
ביום 30.6.1996 נטלה המערערת הלוואה מבנק דיסקונט בסך 2,400,000 ש"ח צמודה למדד ונושאת ריבית בשיעור של 5.5% שמועד פרעונה ביוני 1998. במועד זה נטלה שוב המערערת הלוואה בסך 3,193,673 ש"ח צמודה למדד ונושאת ריבית בשיעור של 7.35% שמועד פרעונה ביולי 2000. בשלהי שנת 1998 נתגלעו חילוקי דעות בין המערערת לקבלן. בעקבות זאת נחתם ביום 10.8.1999 סיכום דברים בין המערערת לקבלן. על פי הסכם זה הקבלן יחזיר למערערת סכום של 1,300,000 ש"ח שהינו יתרת קרן ההלוואה שטרם הוחזרההמערערת דרשה כניכוי את הוצאות המימון בהן עמדה בשנים 1996, 1997 ו 1998.
המשיב לא ראה בשני החוזים אליהם נכנסה המערערת (הסכם השיווק והניהול והסכם ההלוואה) מקשה אחת המעידה כי ההלוואה היוותה חלק אינטגרלי מעסקה של המערערת וסירב להתיר בניכוי את הוצאות המימון האמורות, מכאן הערעור.
סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א - 1961 (להלן- הפקודה) קובע:
"לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31- יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד, לרבות -
(1)(א) סכומים המשתלמים בתור ריבית או הפרשי הצמדה על כסף שלווה, אם נוכח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת ההכנסה"
בע"א 3515/97
פקיד שומה ב"ש נ. בית מרקחת "אילן" בע"מ, מיסים טז/4 עמ' ה-57, בעמ' ה- 59 נאמר:
"נוכח הוראות אלה , הרי ששאלת ניכוי הוצאות ריבית נגזרת מן השימוש שנעשה בקרן ההלוואה שבגינה שולמה הריבית. שכן, השימוש קובע את הקשר שבין הוצאות הריבית ובין יצור ההכנסה. במידה וקרן ההלוואה שימשה שימוש פרטי, כי אז, הוצאות הריבית אינן מותרות בניכוי, משום שאינן הוצאות ששימשו בייצור הכנסה. אם בקרן ההלוואה נעשה שימוש עסקי שוטף, אזי, הוצאות הריבית מותרות בניכוי על פי סעיף 17 רישא לפקודה, משום שמדובר בהוצאה עיסקית פירותית. במידה וקרן ההלוואה שימשה לרכישת נכס הון ולא נכס פירותי, ונכס ההון שימש בייצור הכנסה, אזי הוצאות הריבית מותרות בניכוי על פי ההוראה המפורשת של סעיף 17(א)(1) לפקודה."
באשר לטיב הקשר שבין ההלוואה ובין הליך יצור ההכנסה , מפנה המערער לעניין עמ"ה 23/95
פזגז, חברה לשיווק בע"מ נ. פשמ"ג, מיסים טו/4 עמ ה-91, מקום בו התיר בית המשפט ניכוי הוצאות ריבית בהלוואה אשר שימשה לחלוקת דיבידנד:
" בחינה זו מובילה למסקנה כי קונסטרוקציה זו קמה על רגליה, בהקימה בסיס ממשי לטענות המערערת, הן שנושא השקילות הכלכלית בין מצבים השונים כמתואר והן בעניין הקושי שצוין לעיל, באיתור עקבותיו של כסף ההלוואה שנכנס לקופתה, ואשר עשה דרכו בהמשך, החוצה, תוך עירבובו בכספים אחרים.
די בעיני אלה, כדי לקבוע, כי הוצאות המימון שנצמחו למערערת על הההלוואה שנטלה בנסיבות המתוארות, דינן להתרה בניכוי, במסגרת הוראות סעיף 17(א)(1) לפקודה, שבתנאיו עמדה על ידי גיבוש של הקשר העקיף, בין אלה לבין ייצור ההכנסה בעסקה."
במקרה דנן טוענת המערערת לא לקיומו של קשר עקיף אלא לקשר ישיר מובהק בין שני ההסכמים. לטעמה על המשיב להוכיח ניתוק מוחלט בין ההסכמים על מנת שתתקבל עמדתו. הלוואה, לגישתה אשר ניתנה לקבלן, ניתנה לצורך יצור הכנסתה. המערערת מניחה כי בבסיס טענת המשיב טמונה טענת מלאכותיות קרי כי הפרדת המסכת החוזית לשני מרכיבים בלתי תלויים זה בזה , אין לה יסוד בלשון ההסכמים, בהגיון הכלכלי והעיסקי של מסכת התקשרויות המערערת ומובילה לתוצאה פיסקלית בלתי סבירה וראויה. הסכם פירוק השיתוף שנחתם ביום 10.08.99 יש בו כדי ללמד על המהות הכלכלית של העסקאות שבין המערערת לבין הקבלן. הלכה למעשה המערערת השתתפה בהפסדי הפרויקט. בחינת מכלול נסיבות העיסקה מלמדת כי המדובר בשותפות עסקית.
המשיב מנגד, מטעים כי כאשר מדובר בנטילת הלוואה על מנת ליתן הלוואה, מוטל על הטוען להכרה בניכוי להוכיח קשר ישיר בין הוצאות המימון ויצירת ההכנסה. קשר כזה יקום כאשר המלווה הוא חברת מימון או כי עיסוקו בתחום המימון. הכנסות מריבית אצל נישום שאין עיסוקו בתחום המימון יבואו בגדר סעיף 2(4) לפקודה ואינן הכנסה מעסק. בעניין זה מפנה המשיב לפסק הדין בעניין נכסי כהנים (ע"א 314/67
פקיד שומה ת"א 4 נ. נכסי כהנים בע"מ, פד"א א' עמ' 88), עת שלטה בכיפה עדיין התאוריה בדבר חשיבות מיון וסיווג ההכנסה על פי מקורותיה. כך, קודם לפסקי דין שכירסמו בצורך באבחנה נחרצת מהו מקור ההכנסה כדוגמת עניין
קרית יהודית פרק תעשייתי בע"מ נ. פשמ"ג, עמ"ה 62/85 , מיסים כרך א חוברת 2, ה-82, אשר ניתן על רקע פסק דין מוקדם יותר בעניין אמינוף ע.א. 31/58; 42/56
אמינוף ואח' נ. פ"ש ירושלים, פד"י יא(1) עמ' 763 וכן ע.א. 335/79
פקיד שומה כפר סבא נ. אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בע"מ, פד"א יא' עמ' 44, וע.א. 108/75; 375/75
פקיד השומה פתח תקוה נ. האחים מדיק בע"מ פד"י ל(1) 557.
מלבד עיסוק במימון ניתן להוכיח קשר ישיר בין הון ההלוואה לבין יצירת ההכנסה כאשר מדובר ברכישת נכס קבוע, נכס שוטף, הון חוזר או מלאי, כשהכל משמש בפועל ביצירת הכנסה. ראה: ע"א 284/66
קופילביץ נ. פקיד שומה מפעלים גדולים, פ"ד כ(4) 716, ע"א 425/79
אנג'ל בע"מ נ. פ"ש ירושלים, פד"א יב ,1. ע"א 191/61
החברה לפיתוח טבריה בע"מ נ. פקיד שומה תל אביב, פסקי דין ט"ו 2455.
על פי הלכת
קופילביץ, אף אם יוכח שמתן ההלוואה סייע בעקיפין לקבלת הסכם השיווק והניהול, הרי שאין קשר ישיר בין קבלת הלוואה ונתינתה ובין יצירת הכנסות המערערת מרווחי הפרויקט.
הצדדים להסכמים האמורים, יצרו בעצמם הפרדה בין שני ההסכמים קרי הסכם ההלוואה והסכם הניהול והשיווק. יש בכך להעיד כי גם לתפיסת המערערת בפן העיסקי משפטי המדובר בשני חוזים נפרדים בלתי תלויים זה בזה.
משכך אין להכיר בהוצאות המימון כמו גם בהפסדים שנוצרו בגין הסכם ההלוואה. ההפסד אינו מפעילות עיסקית. העיסקה שבין המערערת לבין הקבלן אינה עולה כדי שותפות על פי הוראות הקבועות בפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה - 1975 (להלן - פקודת השותפויות). קשרי המערערת עם הקבלן באים למיצער בגדר החלופות שבסעיף 2 לפקודת השותפויות, המונה את מקרי השיתוף שאין בהם כדי ליצור שותפות. בעניין זה מפנה המשיב אל ע"א 167/89
תנעמי פנחס נ. חמסי צדוק, תק- על 92(2) עמ' 387 בקשר עם סעיף 2(8) לפקודת השותפויות אשר קובע כי קבלת חלק מרווחי עסק או כל תשלום התלוי ברווחי העסק מהווה ראיה לכאורה לקיומה של שותפות אולם לטעמו עלה בידו לסתור זאת. כך בדין הכללי ובדין המס מכילים אילו את מבחני פקודת השותפויות וראה ע"ש(חיפה) 93/93
נעימה אחמד נ. מנהל מס ערך מוסף, תק- מח 98(2) 818.
דיון