פסק-דין בתיק עמ"ש 12174-10-11

השופט חגי ברנר:

א.      רקע עובדתי

1.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב- יפו (כב' השופטת טליה קופלמן-פרדו) בתמ"ש 58740/08 מיום 8.6.2009. בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את תביעת המנוחה, ... (להלן: " המנוחה") לביטול שטר מתנה שנתנה לבתה, המערערת, ..... (להלן: " א'"), לפיו ביקשה להעביר לה במתנה את זכויותיה בדירת המגורים של המנוחה ברח'......  (להלן: " הדירה").

2.       המנוחה היא ילידת 12.1.1923. המנוחה נפטרה ביום 31.12.2009, לאחר שמסרה עדות בבית המשפט קמא וקודם למתן פסק הדין מושא הערעור.

המשיבות 2- 4 ( להלן: "המשיבות") וא' הן בנותיה של המנוחה.

3.       ביום 22.11.2007, בהיותה בת קרוב ל- 85 שנה, חתמה המנוחה על שטר מתנה בו התחייבה כדלקמן:

" אני הח"מ ... ... מעבירה בזאת במתנה גמורה ומוחלטת וללא תמורה לבתי א'.. את כל זכויותי בדירה. העברה זו נעשית, בין היתר, לנוכח יחסה האוהב והמתחשב של בתי א', כלפי. העברת הזכויות בדירה כאמור כפופה לכך שתהיה לי זכות לגור בדירה כל עוד ארצה בכך, ללא כל תמורה, ואוכל לארח בדירה את כל מי שאחפוץ ללא כל הגבלה. התחייבותי בשטר מתנה זה הינה בלתי חוזרת".

במקביל חתמה א' על כתב התחייבות בלתי חוזרת, לפיו התחייבה לאפשר לאמה להתגורר בדירה כל עוד תרצה בכך ללא כל תמורה וכן התחייבה שלא למכור את הדירה בלא הסכמתה מראש של המנוחה.

החתימה על השטר התבצעה במשרדה של עו"ד איריס וינברג (להלן: " עו"ד וינברג") בהרצליה.

4.       המתנה לא נגמרה ברישום ולכן רואים אותה כהתחייבות ליתן מתנה, שכן לפי ס' 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969, עסקה במקרקעין טעונה רישום ונגמרת ברישום, ועסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה.

5.       ביום 1.1.2008 הודיעה המנוחה לעו"ד וינברג, בשיחת טלפון, כי היא מבקשת לבטל את המתנה בשל יחסה המחפיר של א' כלפיה. עו"ד וינברג הבהירה למנוחה כי המתנה תבוטל רק אם תינתן לכך הסכמתה של א'. הודעה דומה נמסרה על ידי המנוחה גם בשיחות טלפון נוספות. לאחר שא' סירבה לבטל את המתנה ואף דרשה מעו"ד וינברג לקדם את רישום הזכויות בדירה על שמה, הקפיאה עו"ד וינברג את ביצוע העסקה, והמנוחה הגישה תביעה לביטול המתנה לבית המשפט לענייני משפחה.

ב.      פסק דינו של בית המשפט קמא

6.       בפסק דינו קיבל בית המשפט קמא את תביעת המנוחה לביטול ההתחייבות כלפי א'. בית המשפט קמא התרשם כי רצונה האמיתי של המנוחה הוא לבטל את ההתחייבות וקבע כי " לא התקיימה 'גמירות הדעת' של התובעת ליתן לנתבעת מתנה ללא אפשרות חזרה ממנה. ספק בעיני אם הייתה גמירות דעת של התובעת ליתן את הדירה במתנה לנתבעת בכלל, אך הויתור על הרשות לחזור בה ממתנה נעשה ללא אותה גמירות הדעת הנדרשת" (ס' 35 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט קמא כי א' ידעה שהמנוחה סבלה מתסמונת דיכאונית-חרדתית וכי קיים אצלה תהליך של הפרעה בהתמצאות ובלבול וקבע כי " היה על הנתבעת לעדכן את עו"ד ויינברג במצבה הרפואי והנפשי של התובעת וחובה היה על הנתבעת, כמקבלת המתנה להצטייד באישור רפואי המלמד על יכולתה הקוגנטיבית של התובעת לחתום על מסמכי המתנה, בוודאי על ביצוע פעולה בלתי חוזרת. התרשמתי כי לתובעת לא ניתן לייחס כוונה כזו הנדרשת למתן המתנה ולכל הפחות, אני סבורה, כי לא ניתן לקבוע שהתובעת הבינה את סופיות הפעולה המשפטית שביצעה" (ס' 37 לפסק הדין).

7.       בית המשפט קמא אף קבע כי הוא מאמין למנוחה שהעידה בפניו כי סברה לתומה שתוכל לבטל את המסמכים עליהם חתמה בכל עת שתרצה, וכי היא אכן התחרטה על חתימתה מיד לאחר שיצאה ממשרדה של עו"ד וינברג, כאשר הפנימה כי המסמכים אינם משקפים את רצונה האמיתי, ואף הודיעה על כך לא' (ס' 31 לפסק הדין).

8.       כמו כן נקבע, על יסוד התרשמותו של בית המשפט קמא מעדותה של המנוחה, כי התביעה לביטול המתנה היתה פרי רצונה של המנוחה עצמה, ולא מחמת לחצים שהפעילו עליה המשיבות, אחיותיה של א' (ס' 32 לפסק הדין).

9.       בנוסף דחה בית המשפט קמא את טענת א' כי שינתה מצבה לרעה בהסתמך על המתנה, ועוד קיבל בית המשפט קמא, למעלה מן הצורך, את הטענה כי המנוחה זכאית הייתה לחזור בה מהתחייבותה כלפי א' לנוכח התנהגותה המחפירה של א' כלפיה. בקשר לכך קבע בית המשפט קמא: " אינני סבורה  כי התנהגות הנתבעת כלפי אמה הייתה אכן רק כפי שנטען ע"י התובעת. יחד עם זאת, התובעת חזרה וציינה את דבריה הקשים של הנתבעת כלפיה, במהלך שהותה אצלה לאחר חתימת המסמכים ודי בתחושה של התובעת, לרבות העובדה לפיה הסכימה הנתבעת לנתק ארוך עם אמה החולה, עד לפטירתה ובלבד שלא תוותר על זכויותיה בהתאם למסמך המתנה, כדי להוות התנהגות מחפירה במובן סעיף 5(ג) לחוק המתנה" (ס' 44 לפסק הדין).

10.   על פסק דינו של בית המשפט קמא הוגש הערעור שלפנינו.

ג.       עיקר טענות הצדדים

11.   א' טוענת כי מאחורי התביעה שהוגשה נגדה עומדות אחיותיה שהסיתו את המנוחה נגדה. לטענת א', המנוחה הייתה צלולה בעת מתן ההתחייבות והבינה את אשר עליו חתמה, והיא אשר יזמה את מתן הדירה במתנה לא', כפיצוי על כך שאחיותיה קיבלו כספים מהמנוחה. עוד טענה א' כי הובהר למנוחה שלא תוכל לחזור בה ממתן ההתחייבות, והחתימה על כתב ההתחייבות נערכה בנסיבות המעידות על רצינות כוונת המנוחה להעביר את הדירה ללא תמורה לא'. א' טוענת כי רק חמישה שבועות לאחר שנחתמה ההתחייבות ביקשה המנוחה, לראשונה, ביוזמת בנותיה, לבטל את ההתחיייבות, ורק אחרי שנה ביקשה זאת גם בכתב. עוד טענה א' כי הייתה זו המנוחה אשר ביקשה מא' לשמור עבורה את מסמכי המתנה מחשש שמא בנותיה האחרות יגלו את קיומה של עסקת המתנה. בנוסף טענה א' כי טעה בית המשפט קמא כשייחס לה התנהגות מחפירה כלפי אמה, ועוד טענה כי היא שינתה את מצבה לרעה והסתמכה על מתן המתנה, בין היתר בכך שהחלה להזניח את העסק שבבעלותה.