זהו ערעור על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, אשר דחתה את תביעתם של המערערים לפיצויים לפי סעיפים 28(ב) ו-(ג) לחוק משק הגז הטבעי, תשס"ב-2002
(להלן: "חוק משק הגז"), בגין ירידת ערך המקרקעין הידועים כחלקות 2 ו- 6 בגוש 16984
(להלן: "המקרקעין"), בעקבות אישור תמ"א 37/ב (הוועדה קיבלה את תביעתם בגין הפגיעה הפיזית במקרקעין).
רקע
:
1. המערערים הינם הבעלים בחלקים שווים של המקרקעין.
ביום 18.12.06 פורסמה למתן תוקף תוכנית מתאר ארצית חלקית ברמה מפורטת לגז טבעי - מערכת הולכה מכלול יבשתי צפון - תמ"א 37/ב
(להלן: "התכנית"). בין מטרות התוכנית יעוד קרקע לרצועות צינורות גז ולתחנות גז של מערכת ההובלה ביבשה בתחומים המוגדרים בתוכנית, קביעת מגבלות על שימושי הקרקע בתחום התוכנית וקביעת תנאים למתן היתרי בניה להקמת מערכות ההובלה.
2. ביום 24/02/08 מסרה המשיבה, נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ,
(להלן: "המשיבה"), הודעה למערערים על כוונה להיכנס למקרקעין, לפי סעיף 50 לחוק משק הגז.
3. בעקבות האמור, הגישו המערערים דרישה לפיצויים לפי סעיפים 28(ב) ו-28(ג) לחוק משק הגז, בטענה כי בעקבות אישור התכנית, נפגעו המקרקעין ונגרמו להם נזקים כבדים, המסתכמים בסכום של 4,900,000 ש"ח + מע"מ נכון ליום 18/01/09, כל זאת בגין ירידת ערך
המקרקעין. תביעתם נסמכה על חוות דעת של השמאי יוסי מור
(להלן: "חוות דעת המערערים").
על פי חוות דעת המערערים, ערך המקרקעין ירד בשלושה ראשים:
א. פגיעה בפוטנציאל שינוי ייעוד לשירותי דרך.
ב. פגיעה בפוטנציאל הכללי של החלקות לשינוי ייעוד למגורים או לתעשייה.
ג. פגיעה בתדמית השיווקית של המקרקעין.
4. המשיבה לא הגיבה לדרישה ולפיכך הוגש ערר לועדת הערר. במסגרת הערר חזרו המערערים על טענותיהם, ובתגובה עתרה המשיבה לדחיית התביעה, ועיקרי נימוקיה היו:
א. כי התביעה התיישנה, שכן העילה, ככל שהייתה, התגבשה עם אישור תמ"א 37.
ב. המערערים לא בססו את תביעתם. טענה זו הסתמכה על חוות דעת נגדית שנערכה על ידי השמאי מר גדעון גולדשטיין
(להלן: "חוות הדעת הנגדית"), ואשר פירטה את המצב התכנוני קודם לאישור התוכנית ולאחריה, מבלי לכלול הערכה שמאית נגדית. המשיבה טענה כי המערערים לא הוכיחו את המוטל עליהם, בטרם יערך בירור שמאי.
5. במהלך הדיון חזרה בה המשיבה מטענת ההתיישנות שהועלתה על ידה, והדיון התמקד בשאלה האם הוכחה הפגיעה בערך המקרקעין.
6. בשלב כלשהו סברה הועדה כי יש למנות שמאי מכריע, אולם המשיבה עמדה על כך שאין למנות שמאי בטרם תבוררנה טענותיה המשפטיות. בסופו של יום, (לאחר השתלשלות שכנגדה קובלים המערערים, ואליה אתייחס בהמשך), החליטה ועדת הערר, כי בלב המחלוקת עומדת שאלה עקרונית, והיא האם די בכך שהשמאי רושם כי קיימת ירידת ערך במקרקעין, בשל תוכנית החלה עליהם על מנת להפנות את הנושא לבחינת שמאי מייעץ או שמא על העוררים להוכיח את הפגיעה התכנונית, כתנאי להעברת הנושא לשמאי. בנוסף, נקבע כי יש להכריע בשאלה האם יש צורך בהוכחת נזק תכנוני, והאם העוררים עמדו בנטל הנדרש.
7. הועדה קבעה, כי סדרי הדין בתביעה לפי סעיף 28 לחוק משק הגז, דומים לערר המנוהל לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח - 1965 ( להלן: "
חוק התכנון והבניה"), וכי חלות בהקשר זה תקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בוועדת ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), התשנ"ח - 1997 (להלן: "
תקנות סדרי הדין"). בהתאם לכך, קבעה הועדה כי יש לבחון מהי
הפגיעה בתכונותיהם המקרקעיות של החלקות וכי כל מה שאינו נוגע ישירות לפגיעה באלו, איננו בר פיצוי לפי סעיף 28 לחוק משק הגז.
8. הועדה קבעה כי חוות דעת של המערערים איננה מספקת שום אינפורמציה רלוונטית להוכחת התביעה ובהעדר הוכחה של עילה, אין מקום להעביר את התיק לבחינתו של שמאי מייעץ. הוועדה בחנה את המצב התכנוני עובר לאישור התכנית ולאחריו, וקבעה כי התכנית לא הרעה את אפשרויות הבנייה והתכנון במקרקעין, לא נפגע פוטנציאל לשינוי הייעוד במקרקעין, ככל שהיה כזה, אלא נוצרו מגבלות בירוקרטית בלבד, אשר אינן אלא חלק מהמגבלות הרבות הקיימות ממילא כאשר מבוקש לבצע שינוי יעוד במקרקעין, קרי, הצורך בקבלת אישור המשיבה לפעולות מסוימות.