1. לפניי ערעור על החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים (להלן: "
בית הדין לביקורת משמורת") להחזיק את המערער במשמורת עד לגירושו.
2. בערעור התבקש בית המשפט להורות על שחרורו של המערער ממשמורת.
3. המערער הנו אריתראי, אשר הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעבירה של מעשה מגונה, בתפ"ח 11180-08-12, ונדון לעשרה חודשי מאסר בפועל. המערער סיים לרצות את עונש המאסר בפועל שהושת עליו, ונגדו הוצא צו גירוש לפי סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954 (להלן: "
החוק למניעת הסתננות"), ומכוח הנוהל לטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי (להלן: "
הנוהל").
4. בית הדין לביקורת משמורת התבקש על ידי בא כוח המערער להורות על שחרורו מהמשמורת, אך בית הדין החליט ביום 30/7/13 לדחות את הבקשה ואישר את המשך החזקתו של המערער במשמורת על פי צו הגירוש שהוצא נגדו. בהחלטתו האמורה, מושא הערעור, ציין בית הדין למשמורת, בין השאר, כי "טענות המבקש בכל הנוגע לאי קיום הוראות הנוהל אין מקומן בפני בית הדין ...".
5. במסגרת הערעור התבקש בית המשפט, כאמור, להורות על שחרור המערער ממשמורת, בין היתר בטענה כי הפעולות שננקטו כלפי המערער בוצעו בחוסר סבירות ושלא על פי הנוהל, בטענה כי לא נשקפת סכנה לציבור מהמערער, ובטענה כי לא התקיימה בדיקה פרטנית של שאלת מסוכנות המערער נכון ליום הוצאת צו הגירוש.
6. הדיון בערעור התקיים ביום 12/9/13. במהלך הדיון בערעור עתר בא כוח המערער, לחלופין, להורות על החזרת הדיון בעניינו של המערער לבית הדין לביקורת משמורת, כדי שיבחן את טענותיו של בא כוח המערער, בין היתר בכל הנוגע לאי קיום הוראות הנוהל; אלא שהמדינה התנגדה גם לעתירה חלופית זו של בא כוח המערער וביקשה להשלים בכתב את טיעוניה לעניין תחולת סעיף 13יב לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "
חוק הכניסה לישראל"), לגבי תפקיד בית הדין למשמורת וסמכויותיו, וכן לעניין הפגמים שנטענו על ידי בא כוח המערער וזאת עד ליום 17/9/13.
7. ימים אחדים לאחר מועד הדיון בערעור, ביום 16/9/13 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 7146/12
אדם נ'
הכנסת (להלן: "
עניין אדם").
כידוע, בפסק הדין הנ"ל בית המשפט העליון ביטל את סעיף 30א לחוק למניעת הסתננות, שלפיו ניתן היה להחזיק מסתנן במשמורת לתקופה של עד 3 שנים, ונקבע כי הסעיף האמור לחוק אינו חוקתי, באשר מדובר בהוראה הפוגעת באופן בלתי מידתי ולמעלה מן הנדרש בזכות היסוד לחירות המוקנית לכל אדם באשר הוא אדם. כמו כן נקבע בפסק הדין האמור כי יראו את צווי הגירוש והמשמורת שהוצאו מכוח החוק למניעת הסתננות, כאילו ניתנו מכוח סעיפים 13(ב) ו-13א(ג) לחוק הכניסה לישראל. בהתאם לפסק הדין, יש לבחון כעת באופן פרטני, ביחס לכל השוהים במשמורת, האם מתקיימות עילות השחרור המנויות בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל.
עוד יצוין כי בעקבות פסק הדין בעניין
אדם הקפיא היועץ המשפטי לממשלה את המשך יישום הנוהל.
8. בעקבות פסק הדין בעניין
אדם התבקשו באי כוח הצדדים להשלים טיעוניהם בכתב.
9. בהשלמת הטיעון מטעם המדינה, שהוגשה ביום 15/10/13, צוין, בין היתר, כי בכוונת המדינה לבחון את נסיבותיו הפרטניות של עניינו של המערער, בהתאם להוראות פסק הדין בבג"ץ 7146/12, וכי טרם קבלת ההחלטה הסופית בעניינו, תינתן למערער הזדמנות להביא את טענותיו בפני ממונה ביקורת הגבולות לעניין השחרור ממשמורת, בכתב או בעל פה, בתוך עשרה ימים. ככל שיחליט ממונה ביקורת הגבולות שלא לשחרר את המערער ממשמורת, תהא החלטתו נתונה לביקורת שיפוטית בפני בית הדין לביקורת משמורת, והחלטת בית הדין לביקורת משמורת נתונה לערעור בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. נוכח העובדה כי עתידה להתקבל החלטה חדשה בעניינו של המערער לפי חוק הכניסה לישראל, בכפוף לאפשרות להביא את טענותיו, סבורה המדינה כי בכך התייתר הלכה למעשה הערעור ודינו להימחק. המדינה הפנתה לעניין זה לעע"מ 398/13
אסמעיל
מחמד נ'
משרד הפנים (מיום 9/10/13), שבו הוחלט לסיים את ההליך לאור ההחלטה החדשה הצפויה להתקבל בעניינו של המוחזק במשמורת בהליך שם. כמו כן צוין, כי נוכח ההחלטה הצפויה להתקבל בעניינו של המערער בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, ממילא אין עוד צורך להידרש לנוהל, בגדרי ההליך דנן.
10. בהשלמת הטיעון מטעם בא כוח המערער, שב והתבקש בית המשפט להורות על שחרורו של המערער ממשמורת, במיוחד בעקבות פסק הדין בעניין
אדם. לחלופין, ביקש בא כוח המערער כי בית המשפט יותיר את ההליכים תלויים ועומדים עד לאחר ההחלטה החדשה בעניינו של המערער, כך שאם יוחלט שלא לשחררו ממשמורת, יוכל לתקן ערעורו ללא צורך בהנעת הליך משפטי חדש.
11. שקלתי את טענות הצדדים ואת עמדותיהם והחלטתי להעדיף את הדרך המוצעת על ידי המדינה (ראו והשוו: עע"מ 398/13 הנ"ל, בפסקה ד'; ועע"מ 5015/13
מדינת
ישראל נ'
פלוני (מיום 7/10/13)).
12. אשר על כן, הערעור נדחה, בכפוף לכך שעניינו של המערער יידון מחדש על ידי ממונה ביקורת הגבולות, תוך עשרה ימים, כאשר תינתן למערער האפשרות להביא את טענותיו, לפני קבלת החלטה חדשה בעניינו; החלטת הממונה תינתן ללא שיהוי ותהא נתונה כדין לערעור בפני בית הדין לביקורת משמורת, שעל החלטותיו יש כידוע זכות ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
המזכירות מתבקשת להעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, י"ז חשון תשע"ד, 21 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.