רקע
:
1. ערעור מינהלי על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976, (להלן: "חוק הערר"), מיום 20.5.12 (להלן: "החלטת ועדת הערר", ראו נספח 1 לכתב הערעור).
2. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן החיוב בארנונה של הנכס המוחזק על ידי המערערת ברחוב בבלי בתל אביב ורשום בפנקסי העירייה כנכס מספר 2000245570, בשטח של 216 מ"ר, בסיווג "מגורים" (להלן: "הנכס").
החלטת ועדת הערר
:
3. החלטת ועדת הערר התייחסה לנושאים הבאים: קביעת המועד בו היה הנכס ראוי לשימוש ומכאן, היה צורך לחייבו בארנונה; חיוב בארנונה עבור החצר האנגלית בנכס; התעריף שבגינו יש לחייב את המרתף בנכס; קביעת השטח המקורי של הנכס בטרם בוצעה הרחבתו; חישוב שטחו הכולל של הנכס.
4. ראשית, נקבע, כי נכון עשה המשיב, כאשר חייב את המערערת בתשלום ארנונה החל מחודש נובמבר 2009 ולא מחודש ינואר 2010, המועד בו טענה המערערת כי הנכס היה ראוי לשימוש לאחר הרחבתו, שכן על פי הממצאים העובדתיים עולה, כי המערערת בחרה להתגורר בנכס במועד זה, על אף שלא הותקנו בו כל מתקניו. עוד נקבע, כי ייעוד החצר האנגלית בנכס הינו העברת אור ואויר למרתף, ומשכך היא איננה מרפסת ואין לחייב את המערערת עבור החזקתה.
5. באשר לשיעור שטח המרתף שיש לקבוע לצורך חיוב בתשלום הארנונה, ציינה ועדת הערר את סעיף 1.3.1 ה' לצו הארנונה של עיריית תל אביב (להלן: "צו הארנונה"), הקובע כי "שטח המרתף בוילות,
המשמשות למגורים בלבד, יחויב ב- 75% משטחו", אולם, בהחלטה נקבע, כי נכס המערערת איננו וילה, כי אם דירה בבניין קומות בשיכון טורי, ועל כן אין תחולה לסעיף בעניינו. בהינתן מצב זה, עוד קבעה הועדה, כי אין זה בסמכותה לדון בטענת אפליה וכל שאל ידה לעשות הוא להצטרף להמלצת בימ"ש בעת"מ (ת"א) 273/06
אייזן הלן נ' עיריית תל אביב (18.01.2009) (להלן: "פרשת אייזן"), לפיה יש להשוות, את המצב החוקי בעניין זה, באשר לשני סוגי הנכסים.
6. בנוסף, קבעה הועדה, כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי שטח הדירה המקורי שנבנה טרם ההרחבה (שנת 1955) הגיע ל- 80 מ"ר ולא ל- 67 מ"ר, כפי שקבע המשיב. צוין, כי לעניין זה השפעה על אופן החיוב בארנונה שכן, כאשר דירה מורחבת, השומה נחלקת בין חלקי הדירה לפי שנת בנייתם. בהקשר זה, פירטה הוועדה את הבעייתיות בראיות שהוצגו מטעם המערערת.
7. לבסוף, קבעה הועדה, כי המרתף נכלל בשטחו הכולל של הנכס העומד על 231 מ"ר, טרם נגרע שטח החצר האנגלית, ואין לקבל את טענת המערערת, לפיה המרתף נלווה אל הנכס ואינו חלק ממנו.
טענות הצדדים בערעור
:
8. בערעור שבפניי צמצמה המערערת את הנושאים במחלוקת לשלוש טענות מרכזיות. ראשית, טוענת המערערת, כי ועדת הערר טעתה בהחלטתה, כאשר התעלמה מהפרשנות הלשונית והתכליתית של הגדרת המונח "וילה", הקבועה בצו הארנונה, לא הכלילה את נכס המערערת בגדרו, וכתוצאה מכך, לא הורתה על חיוב המרתף בנכס לפי 75% משטחו. עוד נטען, כי שגתה הועדה כאשר בחרה שלא להתערב, חרף סמכותה בדין, ועל אף דעתה והמלצה, באפליה הנוצרת בחיוב בארנונה של מרתפים המצויים בדירות לעומת מרתפים המצויים בוילות.
9. כמו כן, נטען כי החלטת ועדת הערר כי המרתף נכלל בשטח הנכס, מובילה לקביעה כי סך שטח הנכס עולה על 140 מ"ר, וכפועל יוצא התעריף עבור כל מ"ר הינו גבוה יותר על פי צו הארנונה, מהווה החלטה סתמית ולא מנומקת. לשיטת המערערת, תכלית הסיווג "דירות ששטחן מעל 140 מ"ר" מכוונת לבעלי "כיס העמוק" המחזיקים בנכסים רחבי ידיים, וילות או בתים פרטיים ולא לבעלי דירות מורחבות, כדוגמת הנכס במקרה בו עסקינן.
10. לבסוף, סבורה המערערת, כי שגתה ועדת הערר בקביעתה העובדתית, כי לא הוצגו לה ראיות וכי לא הורם נטל ההוכחה, בעניין שטח הדירה המקורי עובר לתוספת הבנייה, היינו שטח של 80 מ"ר. לגישת המערערת, לעמדה זו תימוכין בתרשימי המדידה של המשיב ובהיתר הבנייה שניתן לה.
11. מנגד, לטענת המשיב, החלטת וועדת הערר מבוססת ומנומקת היטב, ואיננה חורגת ממתחם הסבירות. תחילה, סבור המשיב, כי יש לדחות את טענת האפליה שהעלתה המערערת על הסף, מן הטעם שטענה שכזו, איננה מצויה בגדר הסמכויות של בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר, אשר סמכותה מוגבלת לנושאים שהוגדרו בסעיף 3 לחוק הערר.
12. מעבר לכך, ולגופו של עניין, הצטרף המשיב לקביעות ועדת הערר. באשר לחיוב שטח המרתף נטען, כי הן על פי הפרשנות הלשונית והתכליתית של המונח "וילה" המוגדר בצו הארנונה, הן לאור פרשנות המונח השגורה בשפת היום יום, והן לנוכח אמירות המערערת עצמה, אין להכליל את נכס המערערת תחת הגדרת המונח "וילה", שכן מדובר בפרשנות מרחיקת לכת, ומכאן, אין הצדקה לחייב את שטח המרתף לפי 75% משטחו בלבד.
13. באשר לטענה כי שטח המרתף אינו בר חיוב בארנונה כחלק משטחו של הנכס, הצביע המשיב על ההוראות החוקיות, לפיהן יש להכלילו כחלק משטח שבתוך יחידת הבניין, וכן הוסיף כי לגישתו, המערערת לא שטחה כל ביסוס עובדתי ו/או משפטי המוכיח כי ההפך הוא הנכון.
14. לבסוף, נטען, כי בצדק ביכרה ועדת הערר את גישת המשיב באשר לגודל השטח המקורי של הנכס, שעה שאין בראיות שהוצגו בכדי לבסס ולו בראשית ראיה את טענת המערערת, וכן הואיל ולנתוני שומת הארנונה שבספרי העירייה עומדת חזקת התקינות.
15. לאחר הגשת כתב הערעור והתגובה לו, ביקשו הצדדים להרחיב את טענותיהם לעניין טענת חוסר הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בטענת האפליה, ולפיכך, הגישו סיכומים קצרים בעניין.
16. לגישת המערערת, טענת האפליה היא כנגד מעשה השומה, ואינה מהווה תקיפה ישירה של צו הארנונה או מעשה החקיקה ומשכך, מדובר בטענת שטח קלאסית המנויה בחוק הערר כאחת מן העילות לתקיפת הארנונה, לועדת הערר סמכות לדון בה וכנגזרת לכך, גם בית המשפט לעניינים מינהליים. עוד טענה המערערת, כי המגמה בפסיקה הנה מרחיבה באשר לסמכויותיהם של גופי הערר המינהליים.