1. ערעור מינהלי על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן: "החוק"), מיום 24/1/13 הדוחה את עררו של המערער (להלן: "החלטת ועדת הערר" - ספח 1 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב).
2. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת האם המערער חייב בארנונה בגין תוספת בניה של חדר בדירת המגורים של המערער, שהוספה לדירתו במהלך שנת 2011, לאור דרישות מרבית הדיירים ובאישור העירייה וזאת חרף התנגדותו.
3. תוספת הבנייה הגדילה את שטח דירתו של המערער מ- 80 מ"ר ל-125 מ"ר, קרי ב-45 מ"ר, בגין כך עלה סכום החיוב בארנונה החל מתאריך 1/9/11.
4. המערער הגיש השגה על החיוב בארנונה בגין תוספת הבנייה וזו נדחתה בהחלטה מיום 21/8/12, בהסתמך על ביקורת שנעשתה בנכס מטעם העירייה ביום 14/8/12. בביקורת נקבע, כי מדובר בשטח מרוצף שניתן להיכנס אליו מן המרפסת; השטח מהווה חלק אינטגרלי משטח הדירה וניתן להשתמש בו באופן רגיל ושוטף כהמשך לשטח הדירה. על כן, הוחלט כי התוספת ברת חיוב בתשלום ארנונה כללית.
5. ביום 3/9/12 הגיש המערער ערר על ההחלטה בהשגה. במסגרת הדיון בערר, טען המערער, כי לא חיבר את דירתו לשטח הנוסף (למעט המרפסת המהווה המשך ישיר של הסלון), אין לו צורך בחדר שהתווסף, הוא אינו משתמש בו כלל, ואף נגרם לו נזק כיוון שאחד החדרים נותר ללא חלונות חיצוניים; עוד טען כי לא ניתן להכניס לחדר הנוסף ריהוט- כיוון שהפתח המחבר בין המרפסת לחדר הנוסף אינו אלא פתח צר, שהותיר הקבלן לצורך מעבר פועלים.
6. עוד טען המערער, כי על פי הידוע לו, משפחות נוספות בבניין, אינן מחויבות בארנונה על תוספת הבנייה כיוון שלא ריצפו אותה, הוא אמנם ריצף, אולם רק משום שלא רצה שיכנס אבק, והוא מוכן לאטום את פתח המעבר מן המרפסת לחדר הנוסף. לבסוף, ציין המערער כי הוא גמלאי בן 77, הוכר כנכה ניצול שואה המתגורר בגפו ואיננו זקוק לדירה בשטח של 125 מ"ר, וכי תשלום ארנונה בשיעור שנקבע ייאלץ אותו לנטוש את ביתו, דבר שהינו כמעט בלתי אפשרי לאור גילו המתקדם.
7. לאור נסיבות המקרה, המליצה ועדת הערר ביום 6/12/12 למשיב, לשקול מתן פטור מארנונה לשטח הנוסף ואולם ביום 24/1/13, לאחר שהודיע המשיב כי אינו מקבל את ההמלצה, קבעה הועדה שאין מנוס מדחיית הערר, שכן לא נמצאה עילה להתערבות מטעמה, לרבות באשר לנושא האפליה הנטען (ראו נספח 3 לכתב הערעור).
טענות הצדדים בערעור
:
8. בערעור שבפניי חוזר המערער על עיקרי טיעוניו שנטענו בהליכים הקודמים ומפנה אליהם. המערער מבקש לקבל את הערר ולבטל את הגדלת דמי הארנונה עבור השטח שנוסף בכפייה לדירתו. בנוסף, ציין המערער, כי הוא מוכן להתפשר ולהוסיף דמי ארנונה עבור המרפסת בלבד, בשטח 12.92 מ"ר, שהפכה להמשך של הסלון בדירתו.
9. מנגד, טוען המשיב, כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת המשיב ומבקש לדחות את הערר. ראשית, טען המשיב, כטענת סף, כי יש לדחות את טיעוניו של המערער בדבר אפליה הגם שלא נטענה במפורש בכתב הערעור, אלא תוך הפניה לטיעוני המערער בפני ועדת הערר. טענה זו אינה בגדר הסמכויות של בית המשפט זה בשבתו כערכאת ערעור על החלטות ועדת הערר. סמכויות בימ"ש לעניינים מנהליים הוגבלו לנושאים שהוגדרו בסעיף 3 לחוק ואינם כוללים את עילת האפליה, וכי ממילא טענה זו נטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי ומשפטי.
10. מעבר לכך, סבור המשיב, כי דין הערעור להידחות גם לגופו של עניין, שכן שטח תוספת הבנייה מחויב כארנונה כללית כחלק משטח הנכס, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 1.3.1 לצו הארנונה.
11. לגישת המשיב, ניתן לראות בתמונות שצולמו במהלך הביקורת שנערכה בדירת המערער (נספח 2 לעיקרי הטיעון מטעמו), כי השטח שבמחלוקת מורכב ממרפסת אשר הגישה אליה היא מהסלון, דרך דלת הזזה, ובחדר גדול עם חלונות שהגישה אליו היא מהמרפסת.
12. זאת ועוד, סבור המשיב, כי גם אם המערער יאטום את השטח שהתווסף לדירתו, לא יהיה זכאי לפטור בגינו, שכן על פי ההלכה הפסוקה, ארנונה נקבעת לפי פוטנציאל השימוש בנכס ולאו דווקא מן השימוש עצמו. במקרה בו עסקינן, לטענת המשיב, אין ספק, כי למערער פוטנציאל שימוש בלעדי, ועל כן חיובו עבור שטח התוספת הוא כדין.
דיון והכרעה:
13. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.
14. בהליך של ערעור מנהלי בענייני ארנונה, בית משפט זה אינו אמור לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של ועדת הערר. בפני בית המשפט עומדת החלטת ועדת הערר, ודי לו בבחינה סבירותה בנסיבות העניין. במקרה דנן, נמצא כי החלטת ועדת הערר בדבר חיוב בארנונה תוספת הבנייה בנכסו של המערער איננה חורגת ממתחם הסבירות.
15. סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") מגדיר מהו בניין:
"בניין- כל מבנה שבתחום העיריה,
או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו; (הדגשה שלי- צ.צ).
16. צו הארנונה מגדיר את המונח "שטח" בסעיף 1.3.1 ביתר פירוט, ולענייננו באשר לשטח הבניין נקבע בהאי לישנא: