פסק-דין בתיק עמ"נ 12454-05-11

1.                  בפני ערעור מנהלי שהגיש מנהל הארנונה של עיריית רהט כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית רהט (להלן:"ועדת הערר"), בגדרה נתקבלה השגתה של המשיבה ונקבע כי אין לראות בה 'מחזיקה' בנכס המגורים המצוי בשכונה 11 מגרש 903, לצורך חיובה בתשלום ארנונה. כן מכוון הערעור כנגד קביעה נוספת של ועדת הערר, לפיה המערערת חייבה את המשיבה בתשלום ארנונה רטרואקטיבי שלא כדין לשנת 2005.

ערעור זה הוגש בהתאם להוראת סעיף 6 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערעור על ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן:"חוק הארנונה").

2. בכתב הערעור נטענה על ידי המערערת תמצית העובדות דלהלן: המשיבה תושבת רהט ומועסקת כעוזרת גננת ע"י העירייה. במסגרת דיווחיה (כרטיס עובד טופס 101 [מש'/1 א-ג]) של המשיבה למחלקת השכר בשנים 2003-2008 הצהירה כי היא מתגוררת בשכונה 20 בית 23.

על רקע הצהרות ודיווחים אלה שייכה המערערת את הנכס הנ"ל לצורך חיובי ארנונה למשיבה והוציאה לה שומת ארנונה. המשיבה מצידה התעלמה מדרישת המערערת ולא פעלה לפירעון חוב הארנונה. במצב דברים זה אחזה העירייה באמצעים - קיזוז חלקי של החוב ממשכורתה של המשיבה- לגביית החוב. בסופו של יום ולאחר דין ודברים בין המשיבה לגזבר העירייה (מנהל הארנונה) הושבו הכספים שקוזזו בחודש אפריל 2004.

במכתב מיום 15.3.06, הודיע גזבר העירייה למשיבה בשנית על קיומו של חוב בכתובת הנ"ל והוסיף בשוליו  התראה על עיקול משכורתה [מש/2]. במכתב מיום 2.4.06 [נספח ה'] טענה המשיבה כי הנכס שבכתובת הנ"ל אינו בבעלותה כי אם בבעלות אביה וכי ממועד נישואיה- יולי 2005- מתגוררת היא יחד עם בעלה בנכס שבשכונה 11 מגרש 903 (נשוא הערעור דנן), ולפיכך יש להפנות את דרישות התשלום לבעל הנכס - הלוא הוא בעלה. גזבר העירייה דחה טענה זו של המשיבה הן בשל דיווחיה ברישומי מחלקת השכר, והן בשל העובדה כי המשיבה לא מסרה פרטים מזהים קונקרטיים של נכס אחר בו היא מתגוררת.  

בהעדר אינדיקציה להסדרת חוב הארנונה הטילה עיריית רהט בחודש נובמבר 2006 עיקול על משכורתה של המשיבה. בחלוף 6 חודשים ממועד הטלת העיקול (30.4.07) פנתה המשיבה לעירייה בניסיון לבטל את רוע הגזרה. גם בשלב זה, כך לטענת המערערת, נמנעה המשיבה לנקוב בכתובת מדויקת.

ב- 8.4.08 תבעה המשיבה את המערערת בבית הדין לעבודה (עב' 1910/08) לתשלום סכומים שונים הנובעים מיחסי עובד-מעביד השוררים ביניהם, ובכללם השבת הכספים שעוקלו. בהודעה מיום 4.12.08 (על יסוד דברי השופט א' סופר בדיון מיום 16.11.08 לענין העדר סמכותו של בית הדין לעבודה לדון ברכיב זה של התביעה) עתרה המשיבה להעברת בירור המחלוקת לגבי הכספים שעוקלו לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לדברי המערערת, במסגרת הליכים אלה התאפשר זיהוי ודאי של בית מגורי המשיבה כנכס נשוא ערעור זה זאת, מתוך חקירתה של המשיבה על תצהירה בדיון מיום 11.3.09 בבית הדין לעבודה במהלכו סימנה על גבי מפה שצורפה את מקום מגוריה, כמו גם, סימונה על גבי התשריט שצורף לעתירה המנהלית 332/09. 

נוכח התפתחות זו, מדדה המערערת את שטחו של הנכס ושלחה למשיבה שומת ארנונה (מש/15        26.10.09).

השגתה של המשיבה [מש/16] על שומת הארנונה שהוצאה לה נדחתה ע"י מנהל הארנונה בהחלטה מיום 17.1.10 [מש/17]. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לועדת הערר.

3. תמצית טענות המשיבה בערר התמקדו בשלושה נדבכים חלופיים: הראשון, היא אינה בגדר ה"מחזיקה" בנכס לצורך דיני הארנונה והמחזיק הוא בעלה. השני, המדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול. השלישי, הפלייתה מול מחזיקים אחרים במבנים בלתי חוקיים.

4.  ועדת הערר בהחלטה מיום 28.2.11 בחנה את שאלת מעמדה של המשיבה בנכס על יסוד מבחן "הזיקה הקרובה ביותר לנכס" שנקבע ברע"א 422/85 והגיעה למסקנה כי לא ניתן ל"הכתיר" את המשיבה כ"מחזיקה" בנכס אם משום שהנכס נבנה ע"י בן זוגה קודם הנישואין ולא חויב בארנונה, ואם משום שהמערערת ידעה את כתובתה של המשיבה לאשורה עוד בחודש אפריל 2006 - מועד שליחת מכתבה של המשיבה למנהל הארנונה בו צוינה כתובתה של המשיבה כשכונה 11 מגרש 903.

לענין היותה של השומה חיוב רטרואקטיבי קבעה הועדה כי "המשיב חייב את העוררת בתשלום ארנונה רטרואקטיבי מתאריך 1-7-2005 וזאת בדרישה שנשלחה אליה בתאריך 26-10-2009 בלי לפרט או לנמק על סמך מה ערך החישוב ולמה עשה את החיוב רטרואקטיבי. לאור שכבר הוחלט שהעוררת אינה מחזיקה בנכס אז אין מקום לדון בדרישה זו ברם המשיב אינו יכול לחייב את העוררת בחיוב רטרואקטיבי בנימוק שלא ידע לזהות את המבנה..".

5. בערעור זה שבפניי מבקשת המערערת לתקוף את ממצאיה ומסקנותיה של הועדה.

נימוקי הערעור מתמקדים ומתכנסים לסיווגה של המשיבה כ"בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס" אם מכוח חזקת השיתוף ואם מעצם החזקתה ומגוריה של המשיבה בנכס.

לשיטת המערערת, ניסיון המשיבה להתנער מהיותה המחזיקה בנכס ולהצמיד לבעלה, ולו בלבד, את תואר ה"מחזיק" הבלעדי בנכס לצורך דיני הארנונה משולל כל תשתית ראייתית ונגועה בחוסר תום לב. בנוסף, אין באפשרותם של בני הזוג להצביע על זכות קניינית במגרש (שהינו שטח ציבורי) או על כל מקור חוקי אחר מכוחו מחזיקים הם במקרקעין. למשיבה שליטה מלאה במבנה והיא מתגוררת שם עם ילדיה ובעלה ושניהם מנהלים יחדיו משק בית משותף על כל המשמעויות הנודעות מכך.

לטענת המערערת אין יסוד לטענת המשיבה, לפיה הקמת המבנה ע"י הבעל טרם הנישואים משדרגת מעמדו לבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. חיובי ארנונה אינם נגזרת של זכויות בעלות אלא של ה"מחזיק" כמובנו בחוק ובפסיקה.

טענה נוספת בפי המערערת הינה כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון, וודאי שלא להכריע, בטענה של חיוב רטרואקטיבי. טענה זו חורגת מסוגי העניינים המפורטים בהוראת סעיף 3 (א) לחוק הארנונה המגבש את סמכויותיה הענייניות של ועדת הערר. יתרה מכך, טענה זו של המשיבה כלל לא הועלתה בשלב ההשגה ולפיכך מנועה היתה המשיבה מלהעלותה בפני הועדה, והועדה מנועה היתה מלסמוך החלטתה על כך. 

מכל מקום, טענה המערערת כי בין אם המדובר בחיוב רטרואקטיבי ובין אם נשמטה טענה זו בשלב ההשגה, הלכה שחזרה כחוט השני בפסיקת בתי המשפט המנהליים היא כי אין כל מניעה לתקן שומת ארנונה (עד גבול ההתיישנות) שהוצאה במהלך אותה שנת כספים לגבי אותה שנה (עמנ (חיפה) 411/04 עת"מ 1229/02). עוד הטעימה המערערת בהקשר זה כי הצורך בתיקון השומה הינו תולדה ישירה של דיווחיה הכוזבים של המשיבה לענין כתובת מגוריה.