1. לפניי ערעור על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' פלפל) לאשר צו מעצר מינהלי שהוציא שר הביטחון נגד המערער, על פי הסמכות הנתונה לו בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979.
2. ביום 4.5.05 הוציא שר הביטחון (להלן גם - המשיב) צו המורה על מעצרו המינהלי של המערער בכלא שיקמה, החל באותו יום, 4.5.05, ועד ליום 30.9.05, זאת בתוקף סמכותו של המשיב על-פי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן - החוק או חוק המעצרים המינהליים). נימוקו של המשיב להוצאת הצו היה כי יש לו "יסוד להניח שטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור מחייבים זאת".
3. המערער נעצר ביום 8.5.05. ביום 9.5.05 הגישה המדינה בקשה לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע לאישור צו המעצר, כמצוות סעיף 4(א) לחוק, המורה להביא עציר לפי חוק זה, תוך 48 שעות ממעצרו, לפני נשיא בית משפט מחוזי. בבקשה נטען כי "המעצר דרוש מטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור וזאת בשל מעורבותו של העציר בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור". מעבר לכך, לא נמסר למערער הטעם למעצרו.
הדיון לפני נשיא בית המשפט המחוזי
4. ביום 10.5.05 התקיים הדיון לפני נשיא בית המשפט המחוזי, במהלכו הוצג לפני הנשיא המלומד חומר גלוי וחומר חסוי אשר הוגש במעמד צד אחד. כמו כן נחקר איש שירות הביטחון הכללי מאחורי פרגוד, בחקירה ראשית ובחקירה נגדית. בתום חקירה זו, ביקש עורך-דין ורצברגר, בא-כוחו של המערער, כי לאחר שיעיין בחומר הסודי שהגיש שירות הביטחון הכללי, הנשיא יגלה למערער את שניתן לגלות מתוך החומר, באופן שיאפשר למערער להתגונן מפני צו המעצר המינהלי.
5. החלטת הנשיא בבקשה זו ניתנה במעמד הצדדים, ביום 15.5.05. בהחלטה זו קבע הנשיא המלומד, כי אין כל ספק כי את מרבית החומר אין לגלות למערער, בשל הסיכון הטמון בכך למקורותיהם של שירותי הביטחון ובשל החשש מפני גילוי שיטות עבודה. יחד עם זאת, קבע הנשיא, על רשויות הביטחון לגלות למערער, באופן תמציתי, את עיקרי הטענות שיש נגדו, כדי לאפשר לו להתגונן. הנשיא הורה לשירותי הביטחון לנסח מסמך שבו יכללו עיקרי הטענות שניתן לגלותן, מבלי לפגוע בביטחון המדינה והציבור (להלן - ההחלטה הראשונה מיום 15.5.05).
6. בסמוך לאחר מתן ההחלטה האמורה, ביקש בא-כוח המדינה להתייחס להחלטה, בדיון חסוי שיתקיים במעמד צד אחד. בא-כוח המערער התנגד לבקשה זו. הוא טען, כי אם מבקש המשיב להביא לשינוי ההחלטה, עומד לרשותו הליך אחד ויחיד לשם כך, והוא - הגשת ערעור על ההחלטה. חרף התנגדותו של בא-כוח המערער, הסכים הנשיא לשמוע במעמד צד אחד את השגותיהם של בא-כוח המשיב ובא-כוח שירות הביטחון הכללי על ההחלטה.
7. ואכן, מיד לאחר דיון חסוי זה נתן הנשיא החלטה חדשה, בה שינה את החלטתו הקודמת. בהחלטה זו קבע הנשיא: "לאחר שקיבלתי הסברים נוספים ..., באתי לכלל דעה שאין לגלות אף פרט ואף ראיה למשיב ... זאת מתוקף הסמכות ... על-פי סעיף 6 לחוק" (להלן - ההחלטה השניה מיום 15.5.05).
8. ביום 18.5.05 נתן הנשיא את החלטתו לאשר את הצו, תוך שהוא מקצר את התקופה הנקובה בו, כך שסיומה נקבע ליום 7.9.05 בחצות הלילה, במקום 30.9.05, כפי שנקבע בצו. הנשיא לא פירש את טעם החלטתו לקיצור תקופת המעצר שקבע שר הביטחון בצו. כן נקבע בהחלטה, כי הצו יובא לעיון מחדש לפני הנשיא, לא יאוחר מיום 3.8.05, כהוראת סעיף 5 לחוק.
להחלטת הנשיא שני חלקים. האחד - גלוי, והשני - חסוי, אשר ניתן בדלתיים סגורות בלי שנמסר למערער ולבא-כוחו. בחלק הגלוי קבע הנשיא המלומד כי שוכנע "שצו המעצר דרוש מטעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור, ו'זאת בשל מעורבותו של העציר בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור'". הנשיא ציין, תוך שהוא מפנה לחלק החסוי של ההחלטה, כי הגיע לכלל מסקנה שהצורך להגן על ביטחון המדינה גובר במקרה זה על זכותו של המשיב [המערער שלפנינו], שלא להיעצר. הנשיא הוסיף, כי שאל את בא-כוח המדינה ואת נציג שירות הביטחון הכללי מדוע נעצר המערער רק לאחר ארבע שנים של איסוף ידיעות בעניינו. התשובה שניתנה לכך הייתה כי החומר שנאסף בעניין המערער הלך ונערם, וחלק מהותי בו מתייחס לשנה האחרונה. על סמך הצטברות זו העריך שירות הביטחון כי זהו המועד הנכון למעצר המערער, "אחרי שכלו כל הקיצין". בסוף החלטתו הורה הנשיא, כאמור לעיל, על קיצור תקופת צו המעצר המינהלי, כך שתסתיים ביום 7.9.05 בחצות הלילה.
בחלק החסוי של ההחלטה נכללים, בין היתר, עיקרי הדברים שנמסרו על-ידי איש שירות הביטחון הכללי בדיון אשר התקיים במעמד צד אחד, תוך התייחסות למסמכים העיקריים שהוצגו בפני הנשיא במעמד צד אחד, המבססים את מעורבותו של המערער בפעילות בלתי חוקית ואלימה, ובכלל זה פעילות טרור. כמו כן פורטו השיקולים בשלהם גובר במקרה זה הצורך להגן על ביטחון המדינה והציבור, על זכותו של המערער לחירות. מטעמים מובנים, לא נביא כאן את תוכנו של חלק זה של ההחלטה.
9. ההליך לפני נשיא בית המשפט המחוזי לא הסתיים עם מתן ההחלטה לאשר את צו המעצר. ביום מתן ההחלטה (18.5.05), הגיש המשיב לנשיא בקשה שכותרתה "בקשה להבהרת החלטה", שעניינה החלטת הנשיא לקצר את תקופת צו המעצר המינהלי. בבקשת ההבהרה טען המשיב כי למיטב הבנתו, "בית המשפט הנכבד החליט לקצר את תקופת המעצר כדי ששר הביטחון ישקול מחדש, לקראת תום התקופה שקוצרה, אם יש הצדקה להמשך המעצר". הוא ביקש, כי הבהרה ברוח זו תיווסף להחלטה.
10. ככל הנראה, בקשה זו לא הומצאה בעתה לידי בא-כוח המערער, ועל-פי טענתו בדיון לפניי, נודע לו על קיומה מפי הנשיא עצמו, מספר ימים לאחר הגשתה. הנשיא ביקש את תגובת בא-כוח המערער לבקשה זו. עורך-דין ורצברגר טען בתגובתו כי אין לבית המשפט סמכות להוסיף הבהרות והסברים לפסק הדין. משניתן פסק הדין ובית המשפט קם מכיסאו, נטען, פסק הדין מדבר בעד עצמו ומתפרש מתוכו.
11. החלטת הנשיא בבקשת ההבהרה ניתנה ביום 25.5.05, בעוד הערעור שלפניי תלוי ועומד. באותה החלטה קבע הנשיא, בין היתר: "בעת כתיבת ההחלטות (הן הגלויה והן החסויה) פרטתי את נימוקי החלטותיי ומהן ניתן לראות, כי אכן החלטתי לקצר את תקופת מעצרו של המשיב מותירה לשר הביטחון שיקול דעת לבחון מחדש את החומר המונח בפניו ואשר הונח בפני, טרם מתן החלטתי". בהמשך, לאחר הבאת ציטוט מתוך פסק הדין בבג"ץ 2320/98 עבד אל פתאח מחמוד אלמעמלה נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד נב(3) 346, אליו אתייחס בהמשך, קבע הנשיא: "אשר על כן אני מחליט כי אכן החלטתי ניתנה על מנת להביא את שר הביטחון בבוא העת, לשקול מחדש את ההצדקה שבמעצרו של המשיב לאור החומר שהיה בפני בעת מעצרו של המשיב" (להלן - ההחלטה בבקשת ההבהרה).
הליך הערעור וטענות הצדדים
12. חלקו הראשון של הדיון לפניי התנהל במעמד המערער ובא-כוחו. לאחר שהציג בא-כוח המערער את טענותיו, השיב עליהן בא-כוחו של המשיב. בחלקו השני של הדיון הוצגו, במעמד צד אחד, פרוטוקול הדיון שנערך בפני הנשיא במעמד צד אחד, חלקה החסוי של החלטת הנשיא וראיותיו של שירות הביטחון הכללי. כך נעשה, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 6(ג) לחוק, לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר ובא-כוחו, ואף בלי לגלותה להם אם גילויה עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. בשלב זה, השיבו בא-כוח המשיב ונציגי שירות הביטחון הכללי לשאלותיי באופן מפורט ונרחב, ומסרו הסברים ככל שנתבקשו על-ידי. בהמשך, לאחר עיון נוסף בחומר הראיות, סברתי שניתן להמציא לבא-כוח המערער מידע נוסף מתוך החומר שהוצג לפניי במעמד צד אחד. בעקבות כך קוימו שני דיונים נוספים, האחד במעמד נציגי המשיב בלבד והאחר גם במעמד בא-כוח המערער, בו נמסר למערער, בהסכמת נציגי המשיב, מידע נוסף מתוך החומר החסוי.
13. נפנה לטענות הצדדים.
בא-כוח המערער שב וטען, כי מיום מעצרו ועד עתה, אין המערער יודע מהן הטענות נגדו; אם מדובר בפעילות נגד ערבים, נגד יהודים, נגד השלטון או באיסוף נשק. גם אם החוק מתיר לבית המשפט בסעיף 6(ג) לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא-כוחו או בלי לגלותה להם, אם שוכנע שגילוי הראיה עלול לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור, אין בהוראה זו, כך הטענה, משום מתן היתר כללי וגורף, להימנע ממסירת כל הראיות לעציר, ויש לפרשה כמתייחסת לראיה מסוימת, או לראיות מסוימות בלבד. בכל מקרה, טוען בא-כוח המערער, יש למסור למערער, אם לא את הראיות עצמן, לפחות את עיקרי הטענות הקיימות נגדו, שעל יסודן הוצא הצו. בלא גילוי כזה, מוסיף בא-כוח המערער וטוען, אין למערער כל אפשרות להתגונן נגד הצו המגביל את חירותו. על כן מבקש עורך-דין ורצברגר, כי לאחר העיון בחומר הראיות, יגלה בית המשפט למערער את אותו חלק מהחומר הניתן לגילוי.
כן טוען בא-כוח המערער, כי מהחומר עולה שהמערער היה נתון למעקב שירות הביטחון הכללי משך כארבע שנים. על רקע זה, נטען, אין הסבר למעצרו של המערער דווקא בעת הזו, בלא שקרה אירוע או התקבל מידע דרמטי וממוקד אשר יצר חשש מיידי וקונקרטי מפני המערער, שבעטיו אין מנוס מנקיטת צעד זה של המעצר המינהלי. לגישתו של עורך-דין ורצברגר, הטענה בדבר הצטברות המידע אודות מסוכנותו של המערער, נשללת גם נוכח העובדה כי המערער מעולם לא הוזהר, לא ננקט נגדו הליך מגביל, ולא התקיימה כל פעילות הדרגתית טרם נקיטת הצעד של המעצר המינהלי. לטענת המערער, המידע המייחס לו מסוכנות חסר יסוד. הוא חושש שמודיעי שירות הביטחון הכללי מעלילים עליו בלא יסוד, וחירותו נשללת על בסיס מפוקפק. על כן, כך טוען הוא, מידת מהימנותו וביסוסו של המידע ראוי שיזכו לעיון ביקורתי.