1. המחלוקת בערעור שלפני עניינה דרישת המערערת בשנת 2002 להכיר לה כהוצאה לצורכי מס תשלום בסך 1,116,000 ש"ח של ריבית והפרשי הצמדה (להלן: גם התשלום), אשר שולם על ידה בגין חוב ניכויים משנים קודמות לפקיד שומה ירושלים 3, שבחן את תיפקודה של המערערת כמעביד. המשיב, שבחן את פעילותה הכללית כנישום, סרב להכיר בהוצאה.
2. התשלום נעשה בעקבות הסכמי פשרה שהתייחסו לסכומי כסף אשר בעלי מניות המערערת משכו ממנה בשנים 1995-1999. המערערת טענה כי מדובר בהלוואות והמשיב טען כי מדובר בשכר עבודה, וחייב את המערערת בשומת ניכויים שהוציא ביום 16.4.01 בתשלום מס ניכויים.
3. המשיב, לאחר שדחה את הדרישה להכיר בתשלום האמור כהוצאה, שהוגשה כאמור ב-2002, הוציא למערערת צו לפי סעיף 152(ב) לפקודה, שבגדרו נקבעה למערערת הכנסה חייבת בסך 466,580 ש"ח (במקום הפסד מוצהר של 352,094 ש"ח), והמערערת חויבה בתשלום מס בסך 167,969 ש"ח.
על צו זה הוגש הערעור.
4. במסגרת הליכים משפטיים קודמים, נחתמו בין הצדדים (המערערת ופקידי השומה ירושלים 1 וירושלים 3) במרץ 2003 שני הסכמים הנוגעים לשנות המס האמורות, ואלו קיבלו תוקף של פסק דין. אין מחלוקת כי על פי המוסכם סווגו משיכות הכספים כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), והמערערת חויבה בשומת הניכויים בתשלום מס בגינן. עוד הוסכם, כי יותר למערערת לנכות מהכנסותיה החייבות בכל אחת משנות המס האמורות הוצאות שכר עבודה בגובה המשיכות בתוספת המס שחויבה בגינן. ברם, הסכמי הפשרה לא התייחסו לשאלה אם יותר למערערת לנכות כהוצאה לצורכי מס את הפרשי ההצמדה והריבית שעליה לשלם על חוב הניכויים.
5. המערערת טוענת כי הריבית והפרשי ההצמדה המשתלמים על חוב מס לניכויים מהווים הוצאה מותרת בניכוי על פי סעיף 17(1) לפקודת מס הכנסה, וכי היה בידה לנכות את המס על פי ההלכה שנקבעה לעניין פירושו של סעיף זה בע"א 438/90 פקיד שומה חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668 (1997) (להלן: עניין הד הקריות), ובעיקר לאור דברים מפורשים שנכתבו בו ע"י כב' השופט מ' חשין לעניין השלכת קיום תום לב במחלוקת עם פקיד השומה על הזכות לנכות את התשלום. מנגד טוען המשיב, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון בעניין הד הקריות, אין ביד המערערת לנכות את התשלום.
6. סעיף 17(1) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), שכותרתו "הניכויים המותרים", קובע כדלקמן:
"לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31 - יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד, לרבות -
(1) ריבית והפרשי הצמדה
(א) סכומים המשתלמים בתור ריבית והפרשי הצמדה על כסף שלווה, אם נוכח פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת ההכנסה; ...".
לעניין תחולת ס"ק 1 יוטעם, כי המערערת לא טענה לקיום הלוואה שבגדרה המלווה הוא האוצר. מכל מקום, טענה מעין זו נדחתה בעניין
הד הקריות, כאשר הוסבר שלהלוואה נדרשת הסכמה בין הצדדים, ואין היא יכולה להתקיים על פי רצון צד אחד (לגישה הטוענת, כי מבחינה כלכלית אין כל הבדל בין "הלוואה" כזו לבין הלוואה אחרת, ראו את מאמרו של פרופ' יצחק הדרי "ניכוי הוצאות מימון בשל חוב ניכויים לרשויות מס הכנסה"
מסים יב/4 א-39 (1998)). המשיב אף טוען כי לא מתקיימים תנאי סעיף 17(1) לניכוי, מאחר שאין מדובר כלל בהלוואה ומאחר שההוצאה לא הוצאה ליצור הכנסה. זו היתה דעתו של כב' השופט חשין בעניין הד הקריות, שכתב כי הריבית והפרשי ההצמדה המשתלמים על חוב מס לניכויים אינם מקיימים את תנאי היותם ההוצאה ליצור הכנסה. כב' השופט גולדברג, באותו פסק דין, סבר שאין להעמיד את תשלום הפרשי ההצמדה והריבית באופן
עצמאי במבחן סעיף 17, מאחר שיש לראותו כשלוב בקרן המס. דעה שונה מדעתו של כב' השופט חשין גם מובעת במאמר הנזכר. מכל מקום, המערערת ממקדת טיעונה בחריג "תום הלב", ואינה טוענת כי מדובר בהלוואה שניתנה ע"י רשות המס.
7. טענת המערערת לתחולת חריג "תום הלב" נקשרת לטענתה בדבר אופן היווצרות חוב הניכויים. לדברי המערערת "חוב הניכויים לרבות הריבית וההצמדה בגינו ... נוצרו כתוצאה ישירה של הסכם הפשרה". המערערת מנמקת זאת בכך שהיא לא הסכימה עם המשיב כי מדובר בשכר, ולכן הגישה ערעור על הצווים שיצאו בעניין. המערערת מדגישה כי לא בכדי נאות פקיד שומה ירושלים 3, כחלק מהפשרה, להשית על משיכת המשכורת שיעורי מס נמוכים באופן משמעותי מהמס הרגיל החל על פי הפקודה, והמשיב עצמו הכיר במשיכות כהלוואות. המערערת מוסיפה כי הפשרה אינה מבטלת את העובדות הבסיסיות שקדמו לה, ובכללן העובדה שחוב הניכויים נשוא הריבית וההצמדה לא נבע מפיגור בתשלום, אלא כתוצאה מהפשרה, ולכן, לשיטתה, בוודאי שאין מקום לטענת המשיב, לפיה מדובר בעבירה של אי-העברת ניכויים, הנקשרת לטענה שעמדתו מוצדקת מהיבט תקנת הציבור.
8. טענת המערערת כי החוב לא היה קיים קודם לפשרה אינה משכנעת, שהרי מהסכם הפשרה עצמו עולה, כי גרסת המערערת לעניין מהות המשיכות נדחתה. עובדה זו מלמדת, לכאורה, כי היה גם על המערערת להתייחס אל המשיכות שהתרחשו קודם לפשרה מלכתחילה כאל שכר עבודה. יתר על כן, הרי אין המערערת חולקת על כך שבעקבות ההסכם היה עליה לשלם הפרשי הצמדה וריבית ואלו בהכרח משתלמים בשל פיגור בתשלום המס. קשה גם להלום כי חוב הניכויים נוצר כתוצאה ישירה של הסכם הפשרה. אכן, הכרת המערערת בחוב זה כלפי המשיבה באה, מבחינת לוח הזמנים, בשלב של הסכם הפשרה. ואולם, לא הסכם הפשרה יצר את עצם החיוב אלא פעולות שקדמו לו.
המערערת מדגישה בהקשר זה, כי זכאית היא לניכוי הנטען, מאחר שביסוד אי-תשלום המס במועד מונחת מחלוקת אמיתית שהתעוררה בתום לב בינה לבין המשיב, לעניין מהות המשיכות. את חשיבות קיום תום הלב בעניינה מבססת המערערת על גישתו של כב' השופט מ' חשין, בעניין הד הקריות. ב"כ המערערת אף סבור, כי הגישה לפיה במצב של מחלוקת בתום לב יש להתיר ניכוי הריבית והפרשי הצמדה כהוצאה משותפת, מקובלת גם על שופטים אחרים שישבו באותו עניין. המשיב סבור, כי פסה"ד בעניין הד הקריות מוביל למסקנות אחרות. יש, אפוא, לברר מהות ההלכה שנקבעה בעניין הד הקריות, ובכך אעסוק עתה, תוך הצגת השיקולים העיקריים שהועלו שם ושיש להם השלכה לענייננו.
9. דעות השופטים בעניין הד הקריות לא היו אחידות, והצגת ההלכה העולה הימנו מעוררת קשיים.
אקדים לבחינת דבריו של כב' השופט מ' חשין בנושא תום הלב מספר הערות לגבי עיקר גישתו.
כב' השופט חשין הדגיש, כי תשלום הפרשי הצמדה וריבית על חוב המס לא נועד להטיל סנקציה על החייב, אלא מטרתו היא שמירת ערכו הריאלי של החוב המקורי. מנקודת מוצא זו הסיק:
"משידענו כך נוסיף ונדע כי שאלת תום ליבו של החייב אין היא לכאורה לעניין" (שם, בעמ' 685).
לשיטת כב' השופט חשין, "משלא קיים המעביד את חובתו על פי דין ולא העביר לרשויות המס כספי ניכויים שניכה", אזי אין הוא עומד בתנאי של "יציאות והוצאות" שהיו לו ביצור הכנסתו החייבת (שם, בעמ' 685-686), הקבוע בסעיף 17 לפקודה. בהמשך דבריו מסביר כב' השופט חשין, בהישען על אותו שיקול, מדוע הכלל של "הטפל הולך אחר העיקר" (שעליו נשען כב' השופט ד' ביין בבית המשפט המחוזי באותו עניין) אינו יפה לעניין הפרשי הצמדה וריבית. נימוקו היה: