השופטת ע' ארבל:
1. ערעורו של עו"ד אילן אשד (להלן - המערער) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי). הערעור נסוב הן על הרשעתו של המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו בכתב הקובלנה והן על גזר הדין שהושת עליו. בית הדין הארצי החליט לדחות את ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין המחוזי), לפיו הורשע המערער בעבירות המשמעת הבאות: אי שמירת כבוד המקצוע, הפרת חובה כלפי לקוח ואי שמירת סודיות. נגזר עליו עונש של שנה השעיה בפועל, שנה השעיה על תנאי לתקופה של שלוש שנים מתום ההשעיה בפועל אם יעבור עבירות משמעת מהעבירות שבגינן הורשע בהליך זה תוך תקופת התנאי או לאחריה, וכן הוא חויב בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח ובסכום של 5,000 ש"ח ללשכת עורכי הדין.
2. להלן עיקרי העובדות הצריכות לעניין וההליכים בערכאות דלמטה:
א. בתקופה שבין החודשים מאי-יוני 2000 פנתה המתלוננת אל המערער על מנת שייצג אותה בהליכי הגירושין שהתנהלו בינה לבין בעלה. המתלוננת הפסיקה את ההתקשרות עם המערער זמן קצר לאחר שהחל לייצגה והמערער נאות להחזיר לה את מלוא שכר הטרחה שגבה ממנה, במושכו לפקודתה שיק על סך 82,941 ש"ח שזמן פרעונו 20.6.00. השיק לא כובד. לבקשת המערער, הפקידה המתלוננת את השיק בשנית, אך השיק חולל בשל הוראת ביטול שנתן המערער לבנק. המתלוננת שבה ופנתה למערער, וזה החליף את השיק האמור בשני שיקים חלופיים שזמן פרעונם 7.7.00 ו- 7.8.00. השיק שמועד פרעונו 7.7.00 הופקד אך לא כובד עקב הוראת ביטול שנתן המערער לבנק. השיק שמועד פרעונו 7.8.00 הופקד גם הוא וחולל באי פירעון. המערער שמר אצלו את שכר הטירחה שנמסר לו על ידי המתלוננת. בעקבות האמור, הגישה המתלוננת תלונה נגד המערער בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים. עובר להגשת הקובלנה נערך בירור בלשכת עורכי הדין, במסגרתו הגיב המערער בכתב לתלונת המתלוננת. בתגובתו מסר המערער פרטים שונים שנמסרו לו על ידי המתלוננת ואשר חב חובת סודיות לגביהם.
ב. בסופו של הליך הבירור בלשכת עורכי הדין הוחלט להגיש קובלנה נגד המערער. בקובלנה יוחסו למערער עבירות המשמעת הבאות: עבירות של אי שמירת כבוד מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - החוק) וכן בניגוד לכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן - הכללים), ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; עבירות של הפרת חובה כלפי הלקוח בניגוד לסעיף 54 לחוק ביחד עם סעיף 61(1) לחוק וכן בניגוד לכלל 2 לכללים ביחד עם סעיף 61(2) לחוק; אי שמירת חובת הסודיות בניגוד לכלל 19 לכללים ביחד עם סעיף 90 לחוק וסעיפים 61 (1), 61 (3) לחוק.
יובהר, כי לא היתה מחלוקת לעניין העובדות כפי שתוארו לעיל. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הרקע והמניעים להתנהגותם ולצעדיהם של המערער והמתלוננת.
ג. בית הדין המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי קבע, כי למערער לא היתה זכות לשמור בידו את מלוא שכר הטירחה ולכן, מתן השיקים וביטולם, במיוחד כאשר המערער חזר על התנהגות זו פעמיים ובפרט כאשר מתבקשת דרישה לגיטימית להחזר שכר הטירחה, מהווה התנהגות הפוגעת בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. כמו כן קבע בית הדין, כי נסיבות האירועים, כפי שהוכחו בפניו, אינן מותירות ספק כי הנאשם מסר את השיקים למתלוננת וביטל אותם שלא בנסיבות של סחיטה, שנטענה על ידו. בית הדין קבע, כי המתלוננת הפעילה לחץ על המערער על מנת לקבל ממנו את כספה בחזרה ואף הסתייעה לעניין זה בבני משפחתה, כמו גם באזכור טענות בעניין קשרים שהיו לכאורה למערער עם בתה הקטינה של המתלוננת. דא עקא, קבע בית הדין, טענות אלה והחשש שמא תוגש נגד המערער תלונה למשטרה או ללשכת עורכי הדין לא היו הסיבה שבגינה ניתנו השיקים או שבגינה בוטלו והרקע לביצוע המעשים היה מצבו הכלכלי הקשה של המערער. בנוסף נקבע, כי המערער הפר את חובת הסודיות שחב עורך דין כלפי לקוחו, כאשר גילה במסגרת תגובתו לתלונה מידע בדבר הודאת המתלוננת בביצוע עבירות פליליות, מידע שלא נדרש לצורך התגוננותו בפני התלונה, אלא הוא נועד לפגוע במהימנות המתלוננת באופן כללי. כמו כן נקבע, כי גילוי מידע רפואי שנמסר למערער על ידי המתלוננת, נעשה אך ורק בניסיון לפגוע בה ולהציגה כלוקה בנפשה.
ד. לנוכח האמור, הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בעבירות המשמעת שיוחסו לו בכתב הקובלנה. באשר לעונש שיש להשית על המערער, נחלקו שופטי בית הדין המחוזי. בית הדין, בדעת רוב, החליט להשית על המערער עונש של שנה השעיה בפועל. דעת המיעוט סברה, כי יש להעמיד את תקופת השעיה בפועל על תקופה של 3 חודשים.
ה. על הכרעת הדין וגזר הדין הגיש המערער ערעור לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה פה אחד את הערעור. מכאן הערעור שבפנינו, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
טענות המערער
3. המערער מפנה את מירב טענותיו בערעור נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי באשר לנסיבות החתימה על השיקים ובאשר לאי החזרת שכר הטירחה למתלוננת.
המערער טוען, כי באי החזרת שכר הטירחה למתלוננת, עמד על זכותו החוזית ולכן אין מעשה זה מהווה חוסר תום לב מצידו. עוד טוען הוא, כי שגה בית הדין כשדחה את טענתו כי ביטול ההמחאות נעשה בשל הלחץ והאיומים שהושמעו נגדו על ידי המתלוננת ובני משפחתה, על אף שקבע כי אכן הופעל על המערער לחץ. לטענתו, לחץ זה היווה "כפייה" כמשמעה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ועל כן, משקבע בית הדין כי ללחץ מצד המתלוננת היה תפקיד בביטול ההמחאות, אפילו לא היווה את הסיבה המכרעת והבלעדית לביטול ההמחאות, די בכך כדי להכשיר את הביטול על ידו. לחלופין, גם אם לא די בלחץ שהופעל נגדו כדי לבסס כפייה, הרי שכיוון שהוא עצמו סבר כי מותר לו לבטל את ההמחאות, אזי לכל היותר יש לראות בהתנהגותו משום טעות בשיקול הדעת. בנוסף, לטענתו, החזרת מלוא שכר הטירחה בשיקים שנתן למתלוננת אינה מתיישבת עם קביעתו של בית הדין כי סחיטה לא היתה וכי הוא ביטל את השיקים בעטיו של מצבו הכלכלי.
טענה נוספת הינה, כי טעה בית הדין עת קבע כי המערער כבש את עדותו בעניין הסחיטה והאיומים שכן טענת הסחיטה הועלתה כבר בתגובתו לתלונתה של המתלוננת ובית הדין אף התייחס לכך מפורשות בפסק דינו. כמו כן, טוען המערער, בניגוד למה שמסר בעדותו, כי הוא אכן לא הגיש תלונה עצמאית למשטרה בגין הסחיטה, אולם במסגרת חקירתו בגין התלונה שהוגשה נגדו על ידי המתלוננת, הגיש "תלונה שכנגד" בעניין האיומים, הלחץ והסחיטה להם היה נתון ואף העיד כי במשטרה הודיעו לו שתלונתו הנגדית תיחקר. בית הדין הסתפק בהסבר זה ועל כן שגה בכך שהסיק מסקנה קיצונית עד כדי הטלת חוסר אמון מוחלט בגרסת המערער לעניין הסחיטה. זאת ועוד, בית הדין טעה בקובעו, כי המערער לא הזמין עדים שיתמכו בגרסתו. המערער טוען, כי לא היה צורך בזימון עדים מטעמו, לאחר שהמתלוננת עצמה אישרה את גרסתו ואישרה שהפעילה עליו לחץ.
עוד טוען המערער, כי גם אם בית המשפט לא יראה לנכון להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, לרבות הקביעה כי הוא ביטל את השיקים בשל מצבו הכלכלי, לא נובע מכך כי ביטול השיקים מהווה עבירה משמעתית. המערער מפנה לעניין זה לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג - כהן בע"א 4498/95 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עורך דין דרור רוכברג (לא פורסם, ניתן ביום 26.10.99). לטענתו, הוא בחר לבסס את הגנתו על טענה קשה להוכחה, טענת הסחיטה, כאשר היה באפשרותו לטעון לטענת הגנה קלה יותר להוכחה, היא הטענה בדבר מצבו הכלכלי הקשה. לטענתו, כאשר אדם סומך הגנתו על טענה "קשה" להוכחה, כאשר באפשרותו לטעון טענת הגנה קלה ממנה, אשר לה סיכוי טוב יותר להתקבל, יש להסיק מכך שטענתו היא טענה כנה.
באשר להפרת חובת הסודיות והחיסיון שבין עורך דין ללקוחו, טוען המערער כי אין היגיון ואין הצדקה להקפדה על מגבלות החיסיון כאשר נדרש עורך דין להגן על עצמו מפני תלונה שהגיש נגדו לקוח. זאת ועוד, ההליך המשמעתי הנו חסוי ואינו פתוח לציבור ולכן, היות שעורך דין רשאי להתייעץ עם ועדת האתיקה בנושא זה, בהתאם לקביעתו של בית הדין, הרי שהיה בידו, תחת היוועצות בוועדת האתיקה, לכלול את המידע שחלה עליו חובת סודיות וחיסיון בתגובתו לתלונה. עוד טוען המערער, כי מאחר שלצורך תביעת שכר טרחה מותר לעורך הדין לחשוף את היותו של חוזה בלתי חוקי, יש ללמוד מקל וחומר למקרה בו מדובר בהגנה על שמו הטוב ומקצועו של עורך הדין. המערער נסמך בעניין זה על דברי כבוד השופט מ' בייסקי בעל"ע 17/86 עו"ד פלונית נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מא(4) 770 (להלן - פרשת פלונית).
לעניין העונש, טוען המערער, כי בית הדין החמיר עמו יתר על המידה הן בכך שפסק לו עונש של השעיה בפועל והן בכך שעונש ההשעיה שהוטל הינו לתקופה ממושכת. המערער טוען, כי טעה בית הדין בשיקול דעתו וכי היה עליו להתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שהועמד לדין משמעתי ובכך שבהתאם לקביעת בית הדין, הנו נתון בקשיים כלכליים חמורים ועונש ההשעיה בפועל יפגע קשות במשרדו ויביא לאובדן לקוחותיו.
טענות המשיב
4. המשיב טוען, כי הערעור מופנה כנגד ממצאיה העובדתיים וקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית, אשר אושרו על ידי בית הדין הארצי. טענותיו של המערער בנוגע לפסק דינה של הערכאה הראשונה לא הועלו בפני בית הדין הארצי. אין בערעור כל טענה נגד פסק דינו של בית הדין הארצי והמערער אינו מבהיר מדוע טעה בית הדין הארצי כאשר דחה את ערעורו. זאת ועוד, טוען המשיב, בטיעוניו של המערער לעניין העונש שהושת עליו, אין כל טיעון ענייני או משפטי אשר בגינו מוצדקת התערבות בית משפט זה בהכרעותיו של בית הדין המחוזי והעונש שנגזר על המערער הנו ראוי ומידתי.
דיון