השופט א' א' לוי:
ערעור זה עוסק בשלוש קובלנות שהוגשו נגד המערער, עו"ד רוני גורסקי, לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, ולהלן תמציתן:
א. תיק בד"מ 63/96 - חברת סימה בע"מ, בעלת בניין בתל-אביב, שכרה את שרותיו של המערער כדי שיטפל במכירת חלק מגג הבניין לאחרים. נטען, כי במשך שנתיים ומחצה שחלפו מאז ביצוע העסקה ועד להגשת הקובלנה, לא השלים המערער את העברת הזכויות, ולא שילם את מס השבח עבור העסקה אף שהופקד בידו סכום כסף למטרה זו.
המערער אישר כי חל עיכוב בהשלמת הרישום ובתשלום מס שבח, אולם הוסיף כי האשם אינו רובץ לפתחו, באשר האיחור נגרם בעטיים של הליכים משפטיים שהתקיימו בין הצדדים ובגין מחדליהם של אלה. לאחר הליך ממושך, זיכה בית הדין המשמעתי המחוזי (להלן: גם בד"מ מחוזי) את המערער מאשמת אי-מתן תשובה לפניית הקובל, אולם הרשיעו באי-דיווח לשלטונות מס שבח ובאי-תשלום המס, וכן באי-מסירת דווח ובאי-העברת כספי פיקדון ללקוח.
בגין כל אלה גזר הבד"מ למערער, בחודש ספטמבר 2001, נזיפה, והוא חויב לשאת בהוצאות הלשכה בסכום של 5,000 ש"ח.
כנגד פסק הדין הוגשו שני ערעורים: האחד (בד"מ 139/01) של הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין (להלן: "המשיב"), והוא כוון כנגד העונש. הערעור האחר (בד"מ 146/01) הוגש על-ידי המערער, והוא כוון כנגד שני חלקיו של פסק-הדין, ההרשעה והעונש.
ב. תיק בד"מ 210/96 - קובלנה זו עסקה בשתי פרשיות. בראשונה נטען, כי המתלוננות, שביקשו למכור דירה שירשו מהוריהן, שכרו את שירותיו של המערער כדי שייצגן בעריכת ההסכם ויטפל בהעברת הזכויות לשמם של הקונים. נטען, כי אף שההסכם נחתם בחודש יולי 1994, לא הגיש המערער לשלטונות המס בקשה לפטור את המתלוננות מתשלום מס שבח, עד שלבסוף נשלח לכל אחת מהן חיוב בסכום של כ-216 אלף ש"ח. גם בהמשך התרשל המערער כאשר נמנע מלהגיש השגה על אותו חיוב, עד שלבסוף טופל העניין בידי עורך דין אחר והפטור ניתן בחודש אוגוסט 1995. ועוד נטען, כי המערער קיבל לידיו את התשלום השני עבור הדירה (110 אלף דולר), ובמקום להעבירו ללקוחותיו כפי שהיה חייב לעשות, הוא עיכבו תחת ידו, ורק לאחר דרישות חוזרות של המתלוננות הוא העבירו לידן. התשלום השלישי, אף הוא בסך 110 אלף דולר, נועד לתשלום חיובים שהמוכרים היו אמורים לשאת בהם. נטען, כי המערער נמנע מלהשקיע סכום זה בהתאם להוראת המתלוננות והוא אף נמנע מלדווח להן על פעולותיו בתחום זה. לבסוף נטען, כי עובר לחתימת ההסכם בחודש יולי 94, נמסר לידי המערער הטיפול בהיטל השבחה, אותו הוא התבקש לשלם מתוך הכספים שהקונים הפקידו בידיו, אולם הוא עשה זאת רק בחודש נובמבר 1994.
באשר לדיווח למס-שבח, התגונן המערער באומרו, בין היתר, כי שיגר את הטופס לשלטונות המס בחודש אוגוסט 1994, אולם מסיבה כלשהי הוא לא הגיע ליעדו. באשר לכספי הלקוחות שהגיעו לידיו, טען המערער, כי אלה הופקדו בטעות בחשבון פיקדונותיו, ומכל מקום הוא דיווח על התשלום לאחת המתלוננות שגם הנחתה אותו כיצד להשקיעו.
בד"מ מחוזי דחה את גרסת המערער וקבע כי הוא חטא בטיפול לקוי ורשלני בסוגיית הפטור ממס שבח; עיכב שלא כדין את כספי לקוחותיו; לא יידע את המתלוננות על דרך ההשקעה של כספי הפיקדון והתרשל בטיפול בתשלום היטל ההשבחה.
הפרשה האחרת בה מדובר בד"מ 210/94 עוסקת בשניים שרכשו זכויות בחנות, ולצורך כך שכרו את שירותיו של המערער. אותה עסקה נחתמה בחודש ינואר 1993, ורק בחודש יולי של אותה שנה, ובאיחור ניכר, דיווח המערער לשלטונות מס שבח. נטען, כי כתוצאה מכך חויבו המתלוננים בתשלום קנסות, ריבית והפרשי הצמדה על מס הרכישה. לעניין זה אוסיף, כי בהמשך בוטל הקנס, אולם החיוב בריבית והפרשי הצמדה נותר על כנו.
המערער, שלא חלק על העובדות, טען כי אי-דיווח העסקה מקורו בטעות, אולם גרסתו נדחתה, ובד"מ מחוזי מצא אותו כמי שחטא באי-דיווח על עסקת המקרקעין ובטיפול רשלני, ובעקבות כך הורשע בעבירות שיוחסו לו.
בגין כל אלה נדון המערער, בחודש ספטמבר 2001, להשעיה על-תנאי, והוא חויב בתשלום הוצאות ללשכה ולמתלוננים.
כנגד פסק הדין הוגשו שני ערעורים - האחד, מטעם הועד המחוזי והוא מופנה כנגד העונש, בעוד שהערעור האחר שהוגש מטעם המערער, כוון לשני חלקיו של פסק-דינו של בד"מ מחוזי.
ג. תיק בד"מ 59/00 - בחודש יולי 1994 מכרו המתלוננים זכויות בחנות, ולצורך כך שכרו את שירותיו של המערער. בידי המערער הופקד סכום של 10,000 ש"ח לכיסוי חיובים שהמתלוננים נטלו על עצמם, ובין היתר, עבור מס שבח. המערער לא שילם את המס, עד שהמתלוננים נאלצו לעשות זאת בעצמם. בעקבות כך, פנו המתלוננים למערער ודרשו שיעביר את הפיקדון לידיהם, אולם חרף פניותיהם החוזרות והנשנות, הוא עשה זאת רק בחודש אפריל 1998.
בתגובה טען המערער, כי אכן נותר בידו פיקדון, אולם הוא לא ידע כי היה מיועד גם לתשלום מס שבח. המערער הוסיף וטען, כי לא ידע שהמתלוננים שילמו את המס בעצמם, ועיכב את הכסף תחת ידו משום שסבר כי לא נתמלאו התנאים לשחרור הפיקדון.
בד"מ מחוזי דחה את גרסת המערער, והרשיעו בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ועיכוב כספי פיקדון ואי-העברתם ללקוח. בעקבות כך, נגזר למערער עונש של נזיפה והוא חויב בתשלום הוצאות.
גם על הכרעה זו השיגו שני הצדדים - הועד המחוזי כנגד גזר-הדין, והמערער כנגד ההרשעה והעונש.
2. הדיון בבית הדין המשמעתי הארצי
הערעורים ההדדיים שהגישו הצדדים כנגד פסקי הדין בבד"מ 63/98 ו-210/96, נדונו בפני בית הדין הארצי בחודש מרץ 2002, ובמהלכו חזר בו המערער מהערעורים שהגיש, לטענתו, בהמלצת בית הדין, בעוד שהמשיב עמד על קיום הדיון בהשגותיו כנגד העונש. בסופו של יום דחה בית הדין המשמעתי הארצי את הערעורים כולם.