פסק-דין בתיק עד"י 2113/12

המערער הודה בכתב אישום מתוקן שכלל עבירה אחת שעניינה חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת. על פי עובדות כתב האישום, גוייס המערער בתחילת שנת 2011 לחוליה צבאית שמטרתה ביצוע פיגועים נגד מטרות ישראליות ונגד הרשות הפלסטינית. ראש החוליה מסר ליתר חברי החוליה, ובהם המערער, כי בכוונתו לרכוש כלי נשק. המערער וחבריו סיכמו ביניהם כי בכלי הנשק שירכשו הם יבצעו פיגועי ירי. תכנית זו לא יצאה אל הפועל בשל מעצרם של חברי החוליה.

יש לומר כי המעצר התבצע על ידי הרשות הפלסטינית באפריל 2011, ואין מחלוקת כי לאחר שהמערער שוחרר מהמעצר ברשות הפלסטינית לא חזר לפעילות בחוליה.

הצדדים היו חלוקים לגבי העונש הראוי למערער בעבירה בה הורשע. התביעה הצבאית ביקשה להחמיר עם המערער, והדגישה את נכונותו להצטרף לחוליה צבאית שמטרתה פגיעה בחיי אדם. הסנגוריה מצידה הדגישה את עברו הנקי, גילו הצעיר, כמו גם את העובדה כי הפסיק את חברותו באותה חוליה לאחר מעצרו ברשות הפלסטינית, באופן המלמד על כך שהשתקם ונטש את דרך הטרור.

בית משפט קמא שקל את טיעוני הצדדים, ובגזר דין מנומק היטב קבע כי יש להשית על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, כמו גם 24 חודשי מאסר על תנאי. הערעור שלפניי מכוון נגד רכיב המאסר בפועל שהוטל על המערער.

טענות הצדדים

ב"כ המערער טען כי בית משפט קמא החמיר יתר על המידה עם מרשו. עיקר טיעונו התמקד בכך שבהסדרי טיעון בנסיבות דומות רמת הענישה הינה נמוכה יותר מזו שנקבעה על ידי בית משפט קמא.

התביעה הצבאית טענה כי רמת הענישה בהסדרי טיעון אינה מהווה אמת מידה עונשית הולמת, ויש לפנות לפסיקת בית המשפט הצבאי לערעורים. בנוסף חזרה התביעה על נסיבות החומרה וטענה כי גם לגופו של עניין העונש שנקבע הינו ראוי.

אציין כי ההגנה ביקשה כי הדיון יהיה דיון עקרוני בשאלה האם רמת הענישה המוצגת בהסדרי טיעון מהווה רמת ענישה שיש להתחשב בה, ולצורך כך אף הציגה שורה של פסקי דין בהם בנסיבות דומות, נגזרו עונשים נמוכים יותר, במסגרת הסדרי טיעון "סגורים" שהציגו הצדדים.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי אף שבתחילה שקלתי אם יש מקום לקיים דיון עקרוני בסוגית רמת הענישה הנוהגת בהסדרי טיעון והשפעתה על העונש הראוי שיש לגזור, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בכך צורך במקרה זה, וניתן להותיר זאת בצריך עיון.

אבהיר את כוונתי: בתיק שלפניי קבע בית משפט קמא עונש מסויים. הסניגור טען כי בהסדרי טיעון, מוצגת בדרך כלל רמת ענישה נמוכה יותר בסוג זה של עבירות. מאידך גיסא, אין מחלוקת כי ישנה פסיקה, ובכלל זה פסיקה של בית המשפט לערעורים, בה נקבעה רמת ענישה גבוהה יותר. למעשה, לוז טענת הסניגור הינה כי בית המשפט מחויב לרמת הענישה המוצגת במסגרת הסדרי טיעון, ואין הוא יכול להחמיר מעבר למה שמוצג כרמת ענישה בהסדרי טיעון שמציגים הצדדים.

טענה זו של ההגנה בודאי אינה יכולה להתקבל. כידוע, הגם שעל בית המשפט לכבד הסדרי טיעון המוצגים על ידי הצדדים, אין הוא מחוייב לעשות כן. יכול בית המשפט במקרים המתאימים לסטות מהסדרי טיעון המוצגים בפניו. אכן, מקרים אלה יהיו מקרים חריגים, אולם בודאי שאין הוא מחויב וכבול ברמת הענישה שמציגים הצדדים. אם כך לגבי מקרה בו מוצג הסדר טיעון "סגור", קל וחומר לגבי מקרה בו לא מוצג הסדר טיעון לגבי העונש, כבמקרה שלפנינו. בית המשפט אינו מחויב לקבל את מתחם הענישה שמציגים הצדדים. עליו לשקול את השיקולים השונים, להביא בחשבון את מתחם הענישה המקובל והראוי בנסיבות אלה, כמו גם את הנסיבות הספציפיות הקשורות בנאשם שלפניו.

שאלה נפרדת היא האם בית משפט יכול להביא בין שיקוליו את רמת הענישה המקובלת בהסדרי טיעון המוצגים בפניו. כפי שציינתי לעיל, ניתן להותיר זאת בצריך עיון, כיוון שבית המשפט לא הגביל עצמו לרמת הענישה המוצגת בהסדרי טיעון ולא הביאה בחשבון כשיקול דומיננטי. למעלה מן הדרוש אעיר כי אני סבור שניתן בהחלט לשקול את רמת הענישה המוצגת בדרך כלל בהסדרי טיעון בנסיבות דומות, באופן המהווה חלק ממתחם הענישה, בהתאם לעקרונות שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז  -1977, החל בישראל. ודוק: רמת הענישה המקובלת בהסדרי טיעון יכולה להשפיע על מתחם הענישה, אך אין היא סוגרת ותוחמת את גבולותיו.

במקרה מעין זה שלפניי, ישנו מתחם ענישה, שחלקו התחתון מצוי מתחת לרף הענישה שקבע בית משפט קמא, וחלקו העליון מצוי מעליו. אינני סבור כי בית משפט קמא קבע רף עונשי שיש בו משום סטייה משמעותית ממתחם הענישה הראוי והמקובל, אלא ההיפך הוא הנכון - העונש שנקבע מצוי במסגרת מתחם הענישה הראוי. גם אם ניתן היה לקבוע עונש נמוך יותר, באותה מידה ניתן היה לקבוע עונש גבוה יותר.

כלל ידוע הוא שערכאת ערעור אינה מתערבת בענישה שאינה חורגת ממתחם הענישה הראוי, וגם במקרה שלפנינו אין מקום כי אציב את שיקול דעתי במקום שיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.

ניתן היום, 11 בנובמבר 2012, כ"ו בחשוון התשע"ג, בפומבי ובמעמד הצדדים.

(-)

שופט