פסק-דין בתיק עד"י 1658/13

הרקע

בבית המשפט לתעבורה יהודה הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירה על תקנה 54 לתקנות התעבורה, שעניינה נהיגה במהירות העולה על המותר. הוא נהג במהירות של 159 קמ"ש (!) במקום בו המהירות המרבית המותרת היא 90 קמ"ש.

בגזר דינו בבית המשפט קמא כתב כב' השופט שמואליאן כי שקל את טיעוני הצדדים - על כך שמדובר בנאשם רופא שטען כי מיהר לפגישה - את חומרת העבירה, עברו הנקי של המערער והחרטה שהביע. לאור כל אלה גזר על המערער 6 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, קנס של 3000 ש"ח, ו- 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה, על-תנאי שלא יעבור עבירה דומה במשך 3 שנים מיום גזר הדין.

ההגנה ערערה על חומרתו של העונש.

טיעוני הצדדים

המערער לא התייצב לדיון בערעור, ובא-כוחו ביקש לקיים את הדיון בהיעדרו.

הסנגור התמקד בערעור ברכיב הענישה של פסילת רישיון נהיגה בפועל. הוא טען כי מרשו הוא רופא שטיפל בעבר בנפגעי תאונות דרכים, ומודע לסיכון שבנהיגה מהירה. עברו של המערער נקי מהרשעות, והוא מעד חד-פעמית בשל רצונו למהר לישיבה בבית החולים בו הוא עובד. שלילת רישיון הנהיגה למשך 6 חודשים תפגע במידה רבה הן במערער והן במטופליו.

התובעת הנכבדה טענה כי לפי דבריו של המערער עצמו, הוא לא מיהר לטיפול דחוף או חשוב, אלא לכנס או ישיבה, ולכן אין שום הצדקה למהירות המופרזת בה נסע. מהירות נסיעתו של המערער מצויה ברף הגבוה ביותר של סיכון וחומרה, שכן היא על סף אובדן השליטה ברכב. העונש שהטיל בית המשפט קמא מידתי, ואף מצוי על הצד המקל. לכן אין הצדקה להתערב בו.

שני הצדדים לא הגישו תקדימים שיתמכו בטיעוניהם. הערתי להם על כך, וציינתי כי צד להליך, המבקש שערכאת הערעורים תשנה את העונש שנגזר בערכאה הראשונה, נדרש להציג פסיקה שתתמוך בטיעוניו. אין זה ראוי להסתפק בטיעונים בעלמא, שכן משמעותם היא שבית המשפט יצטרך לחפש בעצמו את הפסיקה שמלמדת על מדיניות הענישה המקובלת, ולצדדים לא תהיה הזדמנות לטעון לעניין פסיקה זו, לאמצה או לאבחן אותה.

התרתי לצדדים להגיש לעיוני פסיקה מתאימה, ושניהם עשו כן תוך ימים אחדים.

הפסיקה שהגישה התובעת כללה עונש של 18 חודשי פסילת רישיון בפועל, למי שנהג במהירות של 168 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש (תת"ע 9156-03-11 מ"י נ' בוכריס). באותו מקרה היה הנהג בעל ותק נהיגה של 4 שנים, ועברו היה נקי.

עוד הגישה התביעה את רע"פ 4740/09 קרקי חוסאם נ' מ"י (פורסם באתר ביהמ"ש העליון, 30,8,2009), שם אושר עונש של 4 שנות פסילת רישיון נהיגה בפועל למי שנהג ב- 159 קמ"ש במקום 90 קמ"ש. התביעה צירפה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי שגזר את העונש הזה (ע"פ 4223/09 מ"י נ' קרקי חוסם), לאחר שבבית המשפט השלום נגזרו על הנאשם רק 3 חודשי פסילה בפועל. מגזר הדין בבית המשפט המחוזי עולה, כי לחובתו של אותו נאשם עמדו 6 הרשעות קודמות ועונשי פסילה משמעותיים בגין עבירות תנועה חמורות, ובהן נהיגה ללא רישיון, נהיגה  בזמן פסילה, אי ציות לתמרור עצור ועקיפה בדרך לא פנויה.

למרות הדמיון הרב במהירויות שבהן נסעו המערער שבפניי והמערער שבתקדים, הרי בשל ההבדל הגדול בעברם התעבורתי של השניים, עונשו של האחרון לא רלוונטי לענייננו, ואין הוא מסייע להבין מהי רמת הענישה הראויה למי שעברו נקי מעבירות חמורות קודמות.

מנגד, הציג בפניי ב"כ המערער גזר דין בתיק תת"ע (פ"ת) 3427-08-10 מ"י נ' אורן קליין (פורסם באתר נבו, 28/3/2012). גם שם הורשע הנאשם בנהיגה במהירות של 159 קמ"ש במקום 90. לחובתו היו שתי הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, והוא נזקק לרישיון לצורך פרנסתו. נגזרו עליו 60 ימי פסילת רישיון בפועל, בניכוי ימי פסילת רישיון מנהלית, פסילה מותנית וקנס בסך 1,200 ש"ח.

עוד הוגש לעיוני פסק הדין בתיק תת"ע 1803-05-09 מ"י נ' פארס לחאם (פורסם בנבו, 7/2/2011). שם נהג הנאשם במהירות של 160 קמ"ש במקום 90 קמ"ש. לנאשם היה ותק של שנתיים בנהיגה, והיו לו שתי הרשעות קודמות. נגזרו עליו 100 ימי פסילת רישיון נהיגה בפועל, ממנו נוכתה תקופת פסילת הרישיון המנהלית, וכן פסילה על תנאי וקנס של 2,000 ש"ח.

ראוי לציין, כי שני הצדדים לא סייעו בידי להבין מהי רמת הענישה המקובלת לנאשמים במצבו של המערער. התביעה הציגה כנראה את רמת הענישה המחמירה ביותר שהצליחה למצוא, בנוגע למהירות גבוהה עוד יותר מזו שבה נסע המערער (פער של 88 קמ"ש - יותר מפי שניים מן המהירות המותרת - לעומת פער של  69 קמ"ש "בלבד" בענייננו), או בעניינו של נאשם אחר שבעברו הרשעות בעבירות חמורות. הסנגור מצידו הציג בפניי כנראה את העונשים הקלים ביותר שהצליח למצוא, אך עם זאת אין בהם שום הנמקה לעונש המקל.

כשמציגים בפני בית המשפט רק שני קצוות קיצוניים של רמת הענישה - אין בכך תרומה להבנת מדיניות הענישה הנוהגת. ראוי שהצדדים יגישו לבית המשפט תקדימים המלמדים על רמת ענישה שהיא רלוונטית למקרה: הן מבחינת נסיבות העבירה וטיב הראיות, הן מבחינת הנסיבות האישיות וההרשעות הקודמות של הנאשם, והן מבחינת רמת הענישה המקובלת.

דיון והכרעה