ערעור התביעה הצבאית נגד קולת העונש.
כתב האישום וגזר הדין
המשיב הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות הקשורות לאירוע אחד. ביום 23.9.11 נסע המשיב, יחד עם אחרים, ברכבו בכביש 60. באזור סעיר, הבחין ברכב שסטה מהכביש והתהפך. המשיב עצר את רכבו וניגש לרכב ההפוך. שם הבחין בגופותיהם של שני נוסעי הרכב שנהרגו מוקדם יותר,
אשר פלמר ז"ל ובנו התינוק
יונתן פלמר ז"ל (להלן: המנוחים). המשיב, שהבחין באקדח שהיה על מותנו של
אשר פלמר ז"ל, נטל את האקדח האמור ועזב את המקום. בהגיעו לביתו הטמין את האקדח בבור שחפר בסמוך לביתו.
על רקע מעשים אלה, הורשע המערער בעבירות של גניבה בלקיחה והחזקת אמצעי לחימה.
בתום שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, גזר בימ"ש קמא את עונשו של המערער לעשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה וקנס בסך 1,000 ש"ח.
הערעור
התביעה הצבאית סבורה כי עונש זה אינו יכול לעמוד. לטעמה, חומרת המעשים בולטת ואף באה לידי ביטוי בגזר דינו של ביהמ"ש קמא. כך מדגישה התביעה את הפסול שבמעשה המשיב, אשר תגובתו היחידה להיתקלות בגופותיהם של המנוחים הייתה גניבת הנשק והימלטות מהמקום. על אף זאת, לגישת התביעה, בימ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לשיקולי החומרה, בעוד שיקולי הקולא זכו למשקל יתר. התביעה מוסיפה וטוענת כי העונש שנגזר אף אינו תואם את רמת הענישה שנקבעה בגין החזקת נשק בנסיבות חמורות הרבה פחות. לדעת התביעה, התוצאה הסופית של גזר הדין פוגעת, על כן, באינטרס הציבורי, נדרש להחמיר בעונש באופן משמעותי.
מנגד, מבקש הסנגור לדחות את הערעור. לטעמו, על אף חומרת המעשה שאינה במחלוקת, בנסיבות המקרה הנוכחי לא היה מקום להחמיר מעבר לאשר נקבע בגזר דינו של בימ"ש קמא. הסנגור מונה שורה של נסיבות אשר הצדיקו הקלה בעונש, למצער כפי שנקבע על ידי ביהמ"ש. כך עומד הסנגור על העובדה כי מדובר במעידה חד פעמית, של אדם נורמטיבי ללא עבר כלשהו, שהודה בהזדמנות הראשונה.
כן מציין הסנגור כי המשיב אב לשמונה ילדים, שלושה מהם חולי לב ושניים אחרים לוקים בראייתם. על כן, טוען הסנגור כי מעשהו נבע מפיתוי רגעי להיטיב את מצבו הכלכלי באמצעות מכירת הנשק. הסנגור מציין עוד כי הנשק הוסגר על ידי המשיב ולא התגלגל לידיים עוינות. נוכח האמור, סבור הסנגור כי העונש תואם את רמת הענישה המקובלת ואין בו קולא מיוחדת.
דיון והכרעה
יצוין מיד כי במהלך הדיון קבלתי בהסכמת הסנגוריה את תצהירו של אבי המנוח מר מייקל פלמר. בעניין זה יש לשבח את גישתה הראויה של הסנגוריה, אשר על אף שלא הייתה מחויבת לכך, הסכימה להגשת התצהיר. מובן כי תצהיר זה רלוונטי אך לתחושות המובנות של המשפחה באשר למות בנם ונכדם, ואין בו כדי לשנות מהתשתית הראייתית הרלוונטית לענייננו. יש אף לחזור ולהדגיש כי המשיב לא היה מעורב בשום פנים ואופן במעשה הקטילה, כך שאין לעניין זה כל משמעות באשר לעונש הראוי למשיב. עם זאת, לית מאן דפליג כי מעשיהו של המשיב מתאפיין בחומרה מיוחדת על רקע נסיבות גניבת הנשק, עניין אליו נחזור בהמשך.
על החומרה שבהחזקת נשק עמד לא פעם בימ"ש זה. כך לדוגמה בעניין
חדר:
"ניסיון החיים מלמדנו כי נשק בלתי חוקי מתגלגל מיד ליד, ולעיתים נעשה בו שימוש שלא בידיעתו או אף בניגוד לרצונו של מי שהחזיק בו. אשר על כן קבענו לא אחת כי ביהמ"ש יחמיר בעונשו של כל אדם המחזיק נשק ללא היתר, אף אם לא נטען כי הייתה לו כוונה לעשות שימוש כלשהו בנשק בלתי חוקי זה"
(עד"י (איו"ש) 65/00 חדר נ' התוב"ץ [פדאור (לא פורסם) 00 (10) 597])
כאשר הנשק מגיע כתוצאה מגניבה, נוסף נופך חומרה.
על רקע זה נקבעה בבימ"ש זה רמת ענישה בעבירה האמורה הנעה סביב שנת מאסר לריצוי בפועל (ראו עד"י 3127/09
מטריה נ'
התוב"ץ וראו אף את סקירת הפסיקה בעדי 3899/08
התוב"ץ נ'
בדוי [פדאור (לא פורסם) 08 (35) 267], עם כי בעבר רמת הענישה הייתה מחמירה יותר) .
ער אני לעובדה כי לעיתים קרובות הענישה בערכאה קמא נופלת מזו שנקבעה על ידינו, כפי שיכולתי ללמוד ממספר פסקי דין שהובאו לעיוני, ביניהם כאלה שהיו תוצאה של הסדרי טיעון. בעניין זה אציין, עם כל הזהירות שבאמירה כללית, אשר ללא ספק אינה יכולה לבטא את מורכבות הענישה הפרטנית, דעתי הינה שרמת הענישה הנוהגת בערכאה קמא אינה משקפת כראוי את צורכי הענישה. קרבת הסיכון, הייחודי לאזור, שנשק מכל סוג שהוא יגיע לידיים עוינות וישמש להרג ולפגיעה מחייבת ענישה מתאימה, אשר תעביר היטב את המסר ההרתעתי הנדרש ותתרום למיגור תופעה מסוכנת זו.
כאשר להחזקה מתלווה כוונת שימוש או סחר, כמבקרה דנן בו המשיב ביקש למכור את נשק ולהשיג רווח כלכלי, הרי שהסיכון הביטחוני גובר.
כבר ביטאנו עמדה דומה לאחרונה בנוגע לעבירות סחר בנשק, אך סבורני כי הדברים נכונים גם ביתר העבירות הקשורות לאמצעי לחימה, כל אחת לפי מאפייניה. על רקע זה, יש, לטעמי, מקום להחמרה מסוימת בענישה ולהתאמתה מחדש לרמת הענישה שנקבעה בפסיקת ביהמ"ש הצבאי לערעורים.
עם זאת, אציין כי לא מצאתי להחמיר עם המשיב לנוכח קביעתי העקרונית. איני סבור כי המקרה הנוכחי מתאים לכך, לנוכח ייחודיותו ולנוכח נסיבותיו של המשיב עליהן נעמוד בהמשך.