פתיח
1. לפנינו תביעתה של גב' יפה גברו (להלן:
התובעת), נגד מעבידתה בתקופה הרלבנטית לתביעה - מרכול זול חמו בע"מ - רשת מרכולים שלה
3 סניפים (להלן:
הנתבעת). בבסיס התביעה עומדת דרישת התובעת לתשלומים שונים: בגין פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, הפרשי שכר, חגים, פדיון חופשה, ודמי הבראה. התובעת תבעה גם פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, אולם, חזרה בה מרכיב תביעה זה במהלך המשפט.
2. להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות, כפי שהוכחו מתוך מכלול העדויות והמסמכים שלפנינו, ואת טענות הצדדים. לאחר מכן נפנה לדון במחלוקת שבין הצדדים, על פי סדרן, לא לפני שנכריע בשאלת תחולתו של צו ההרחבה בענף הניקיון, מיום
1.11.79.
העובדות ותמצית טענות הצדדים
3. התובעת החלה לעבוד בנתבעת ביום
1.10.02 [עמ' 1, ש' 17].
לטענתה - עיקר עבודתה היה בניקיון, ואילו
לטענת הנתבעת - התובעת עבדה כסדרנית מוצרים, ולא כעובדת ניקיון [תצהיר התובעת -
ת/1, ס' 3; תצהיר מנהלת הסניף בו עבדה התובעת - גב' אביבה חמו (להלן:
אביבה) -
נ/1, ס' 3].
4. התובעת היתה עובדת שעתית, ומשכורתה שולמה לפי שעות עבודתה בפועל [כתב ההגנה, ס' 7, 13-12;
נ/1, ס' 4, עמ' 1, ש' 22].
5. שעות עבודתה של התובעת היו
14:00-08:00, בימים
א'-ג', ו-
16:00-08:00 בימים
ד'-ה'.
בימי
שישי השתנו שעות העבודה בהתאם לשעת הסגירה, כך שבתקופת שעון החורף התובעת עבדה בשעות
14:00-08:00 ובתקופת שעון הקיץ סיימה עבודתה רק בשעה
15:00 [
ת/1, ס' 2; עדות התובעת בעמ' 10, ש' 12-5; עדות אביבה בעמ' 17, ש' 3-2].
6. במהלך ניהול ההליך, הנתבעת לא העלתה כל טענה באשר לקיומן של הפסקות במהלך יום העבודה, לא כל שכן בנוגע למהותן של הפסקות, ככל שהיו, קרי - האם יש להביאן בחשבון בגדר שעות לתשלום, אם לאו. אף התובעת לא התייחסה לנושא זה באופן מפורש, אולם, בסיכומיה הפחיתה משעות העבודה האמורות אי אילו הפסקות, לגבי חלק מימי העבודה [במאמר מוסגר יאמר, כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, קובעות חובת מתן הפסקה בת
¾ שעה (ולא חצי שעה), בכל יום עבודה שהוא לפחות בן
6 שעות (להבדיל מיום העולה על
6 שעות), אלא אם מדובר בעבודת כפיים - שאז אין חובה כאמור; בכל מקרה - ישנן נסיבות אשר בהתקיימותן נחשבות שעות ההפסקה כשעות עבודה. מכאן, שיש להעדיף את חישוב התובעת על פני חישוב הנתבעת ובהתחשב בכך אנו מקבלים את המסקנה, שהתובעת עבדה בממוצע
40 שעות שבועיות [כמפורט בסעיפים 8-6 לסיכומי התובעת]. בהתאם - היקף המשרה עמד על
93%, בעיגול [לפי
40 שעות עבודה שבועיות בפועל חלקי
43 שעות עבודה שבועיות, המהוות משרה מלאה לפי צו ההרחבה הכללי להסכם מסגרת, משנת
2000 (להלן:
צו ההרחבה הכללי)].
7. אין מחלוקת, שהתובעת נעדרה מעבודתה, בהסכמה, עקב יציאתה לחופשה ללא תשלום בחו"ל, למשך
3 חודשים -
4/06,
5/06 ו-
6/06 [עמ' 1, ש' 19-18].
8. התובעת סיימה עבודתה בנתבעת ביום
12.10.06 [עמ' 1, ש' 17].
9.
התובעת טוענת - כי סיום יחסי העבודה נבע מכך שלא שולמו לה מלוא זכויותיה על ידי הנתבעת. לטענתה, במשך מספר חודשים היא פנתה אל אביבה, בבקשה לקבל את המגיע לה - לרבות דמי הבראה ושכר מינימום על פי חוק, אך, אביבה הודיעה לה שאין בכוונתה לעשות כן ואם התובעת אינה מסכימה אזי עבודתה תופסק; לאחר שביום
12.10.06 פנתה אל אביבה שוב וסירבה לוותר על זכויותיה, פוטרה לאלתר. התובעת טוענת עוד, כי אביבה אמרה לה שאין ביכולתה לשלם לה יותר ממה שמשולם ושהיא תיתן לה מכתב פיטורים. התובעת ביקשה לקבל את המכתב מיד ואביבה הורתה לה להגיע למחרת לסניף הנתבעת בכרמל, אל בנה - מר משה חמו (להלן:
משה), אולם, משה סירב ליתן לה מכתב כאמור. כעבור שבועיים התובעת הגיעה שוב לסניף בכרמל ופנתה למר יוסי חמו - בעלה של אביבה (להלן:
יוסי), בבקשה לקבל מכתב פיטורים או לחזור לעבודה, אך, הוא לא הסכים לאף אחת משתי החלופות [
ת/1, ס' 9-4].
10.
לטענת הנתבעת - לתובעת שולמו מלוא זכויותיה על פי החוק והיא מעולם לא פנתה אל הנתבעת בדרישה לשלם לה תשלום נוסף. לטענתה, התובעת לא פוטרה, אלא, נטשה את עבודתה וחדלה להופיע, ללא כל הודעה מוקדמת, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות מצד הנתבעת, כי תשוב לעבודה, התובעת סירבה בנימוק שבעלה אוסר עליה לעבוד מחוץ לבית. לאור פניות הנתבעת, הגיעו בעלה ואחיה של התובעת אל הנתבעת, ודרשו לחדול מהניסיונות להשיבה את התובעת לעבודה. על כן, טוענת הנתבעת, היא אינה זכאית למכתב פיטורים [
נ/1, ס' 13-10].
11. ביום
12.2.07 נשלח לנתבעת מכתב על ידי המרכז לסיוע משפטי לעולים, אליו פנתה התובעת, בנוגע לתשלומים שלטענת התובעת לא שולמו לה. בתשובת הנתבעת, מיום
21.2.07, עליה חתומה אביבה, נטען, כי שולם לתובעת כל המגיע לה, שהתובעת הפסיקה להגיע לעבודה ללא כל הודעה ונשלח אליה מכתב בדואר רשום, וכי הנתבעת תשמח לשוב ולהעסיקה [
ת/1, ס' 10; כתב ההגנה, ס' 10; מכתב התשובה - כתב התביעה, נספח
46].
12. ביום
4.8.08 נשלח לנתבעת מכתב נוסף, על ידי ב"כ התובעת, וגם עליו הגיבה הנתבעת, ביום
11.9.08, כי כל המגיע לתובעת שולם לה [
ת/1, ס' 10; כתב ההגנה, ס' 10; מכתב התגובה - כתב התביעה, נספח
47].
דיון והכרעה
13. נקדים ונאמר, כי עדותה של התובעת - באמצעות מתורגמן לשפה האמהרית - היתה עקבית ואמינה, ולעומת זאת, עדות אביבה התגלתה כדעה סובייקטיבית עלומה ותמוהה, החוזרת על גרסתה הלקונית של הנתבעת, לפיה - אין מגיע לתובעת דבר, מבלי כל פירוט ממשי להכחשה כללית זו וללא גיבוי של ראיות אחרות.
14. בחקירתה, אביבה טענה, כי בעלי החברה הם בנה משה, ובעלה - עמו ניהלה בתקופה הרלבנטית לתביעה את הסניף בו עבדה התובעת, וחזרה שוב ושוב על כך שלא היתה לה שום נגיעה לענייני הכספים בנתבעת ושהיא אינה מבינה דבר בנוגע לזכאות העובדים לזכויות השונות, מכוח דיני העבודה [עמ' 15, ש' 25-19; עמ' 16, ש' 33-20; עמ' 17, ש' 1, 16-7; עמ' 18, ש' 19-18]. על פי דבריה בחקירתה, דעתה, שלא מגיע לתובעת תשלום, מבוססת על העובדה שמשכורתה של התובעת עברה דרכה והיא יודעת כמה שולם לה, וזאת, כאמור, למרות שהודתה שאין לה שמץ של מושג מהן הזכויות המגיעות על פי חוק ואף את הרשום בתלושי המשכורת לא ידעה להסביר כלל [עמ' 16, ש' 18-10; עמ' 18, ש' 4-2].