פתיח
1. שלושת התובעים שלפנינו עבדו בתקופה הרלבנטית לתביעותיהם, במסעדת "נירוונה", השוכנת בחוף "זמיר", דרומית למלון "מרידיאן" בחיפה (להלן:
המסעדה או
נירוונה). המסעדה מאוגדת כתאגיד, חברה בע"מ, היא הנתבעת מס'
1 (להלן:
החברה), אשר הינה בבעלות גב' סימה נס, נתבעת מס'
3 (להלן:
סימה), המשמשת גם כדירקטורית בחברה. נתבע מס'
2, מר אלי נס, בעלה של סימה, הינו פנסיונר של צה"ל, ולאחר פרישתו עזר לסימה בניהול המסעדה (להלן:
אלי).
2.
תביעותיהם של התובעים - כל אחד בהתאם לתקופת עבודתו והיקף העבודה שלו - הינן לתשלום שכר-עבודה, תוספת עבור עבודה בשבתות וחגים, הוצאות נסיעה, דמי הבראה ופדיון חופשה; התובעת סיון מור (להלן:
סיון), תבעה גם תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. לטענתם, יש לחייב את סימה ואלי בחובות החברה כלפיהם, בשל עיקרון "הרמת המסך", התנהגות שלא בתום-לב והפר חובה חקוקה, נושא שעלה מפורשות, לראשונה, רק בסיכומים.
3.
הנתבעים טוענים - כי אין לחייב את סימה או את אלי בחובות החברה, אשר היא, בלבד, היתה מעסיקתם של התובעים; ובמיוחד - לדעתם - אין עילת תביעה כלפי אלי, שאינו אורגן בחברה, לא כבעל מניות ולא כדירקטור. לגופם של דברים, טענו הנתבעים, כי התובעים אינם זכאים לתשלום כלשהו, ולמען הזהירות, העלו טענות התיישנות כלפי רכיבים מסויימים. עוד טענו, כי התובע גיל ברכה (להלן:
גיל), עבד במסעדה בתפקידים שהם בגדר "משרת אמון", על כן, לא חל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951.
עובדות ועיקר טענות הצדדים
4. סיון עבדה במסעדה מיום
1.4.03 עד
19.8.06, יום עבודתה האחרון במסעדה; גב' שלומית אלדשוילי (להלן:
שלומית), החלה לעבוד במסעדה בסוף חודש
4/04 ועד
22.8.06, כאשר בתחילת חודש
7/06 הודיעה לסימה, שבדעתה לעזוב את המסעדה בסוף חודש
8/06, מסיבות אישיות שלה; גיל החל את עבודתו במסעדה בחודש
2/02, ובחודש
7/06 הודיע על רצונו לסיים עבודתו במסעדה, מטעמים אישיים, בסוף חודש
8/06 וסיים בתאריך
19.8.06.
5. עיקר המחלוקת בין הצדדים, נעוץ בשאלה, האם קיבלו התובעים את מלוא התמורה הראויה עבור שעות עבודתם - בהתחשב ברכיב ה"תשר", ששולם להם, וכן, נסיבות הפסקת העבודה, והאם הן מקנות לתובעת סיון, זכות לקבל פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לפיטורים.
6. התובעים התייחסו בתצהיריהם אל סימה ואל אלי כאחד, וקראו לשניהם "נס" [
ת/1, ס' 2ב;
ת/2, ס' 2א;
ת/3, ס' 2א], מבלי שטרחו לפרט את דברי כל אחד מהם, או להבחין בין מעשים שנעשו ע"י אלי, לבין מעשים שנעשו ע"י סימה. במהלך העבודה, אכן, היו התובעים בקשר שוטף גם עם סימה וגם עם אלי, וקיבלו מהם הנחיות להפעלת המסעדה.
7.
התובע גיל - החל עבודתו במסעדה, בחודש
2/02, בתפקיד "כולבויניק", ובמהלך עבודתו עבד כשוטף כלים, מלצר וברמן, ובהמשך שימש אף כאחראי משמרת. מתחילת העסקתו קיבל שכר של
20 ש"ח לשעת עבודה, נטו, כאשר בחודש
11/03 עלה שכרו לסך
22 ש"ח, נטו, ובחודש
4/05 או בסמוך לכך, ל-
25 ש"ח, נטו, לשעת עבודה.
לטענת הנתבעים - הסיכום עם גיל היה, כי ישתכר שכר שעתי בגובה שכר המינימום הקבוע בחוק, אשר היה בתחילת הדרך בסך
17.56 ש"ח לשעה, ובפועל ישולם לו
20 ש"ח לשעה, כאשר ההפרש בין הסכומים יהווה תשלום על חשבון דמי נסיעות ותנאים סוציאליים.
8.
התובעת סיון - החלה לעבוד כמלצרית. אותה עת גבתה החברה מלקוחותיה דמי שירות (תשר/טיפ), שנכללו בחשבון אותו קיבל כל לקוח. דמי השירות נשארו אצל המלצרים והחברה שילמה להם, בנוסף, שכר של
18 ש"ח לשעה (להלן:
ההסדר הראשוני). ההסדר הראשוני שונה כחודשיים-שלושה לאחר שסיון החלה עבודתה במסעדה, אז נקבעה שיטה חדשה,
בהסכמת
העובדים [עמ' 7, ש' 27], אשר תגמלה את המלצרים כדלקמן (להלן:
השיטה החדשה):
(1) נקבע שכר שעתי בסך
20 ש"ח לשעת עבודה (במקום
18 ש"ח).
(2) דמי השירות שהתקבלו מהלקוחות, נרשמו ע"י המלצרים, ברישומים שנמסרו בסוף כל יום עבודה לאלי או לסימה - בדרך כלל, באמצע השבוע לאלי, ובסופי-שבוע לשניהם. הרישומים שיקפו הן את שעות העבודה של כל מלצר והן את דמי השירות שקיבל. תשלומי התשר עצמם נשארו בידי המלצרים, כמפרעה על חשבון שכרם לאותו חודש.
(3) בסוף כל חודש בוצעה בדיקה על-ידי נציג החברה והמלצרים, לרבות התובעים, לגבי השכר הנדרש והשוואתו לתקבולי המפרעות ולשעות העבודה של כל אחד מהעובדים. ככל שסכום המפרעה לא כיסה את השכר המוסכם - לפי
20 ש"ח לשעה - השלימה החברה את ההפרש בשיק, אליו צורף תלוש המשקף את תשלום ההשלמה.
(4) ככל שתשלומי המפרעות עלו על גובה השכר המוסכם - הסכומים העודפים נותרו בידי המלצרים.
9.
לטענת הנתבעים - לפי השיטה החדשה, הסכומים העודפים, בין השכר המוסכם לשעה לבין הסכום שקיבל לידו כל מלצר בפועל, במצטבר, עבור כל חודש עבודה - שימשו לכיסוי זכויותיהם הסוציאליות, כגון: דמי הבראה, חופשה, נסיעות ותשלום על שעות נוספות ו/או שבת ו/או חגים.
טענה זו נדחית על ידנו כבר בשלב זה
, הואיל ולא הוצגה כל הסכמה על כך בין הצדדים, בכתב, ואף לא תואר בפירוט סיכום כזה בעל-פה, לבד מהעלאת הטענה כטענה. אמנם, השכר המוסכם לשעה עלה על שכר המינימום לפי חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, ברם, לא הוכח שהוסכם באופן ברור עם מי מהתובעים, על עבודה בשכר מינימום לשעה, דווקא, אלא, דובר על תעריף מוסכם, בשקלים (ועם גיל סוכם על תשלום "נטו"). לא למותר להזכיר עוד, שהכללת תמורה עבור "חופשה" או "שעות נוספות" או "עבודה במנוחה שבועית" בשכר כולל, מנוגדת לסעיף
5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958
10. בימים
16.7.06 עד
31.7.06 נסגרה המסעדה עקב מלחמת לבנון השניה, בחודש
8/06 נפתחה המסעדה למשך מספר ימים בודדים, ובסוף החודש, בעקבות נפילות הטילים באזור חיפה, נסגרה המסעדה לחלוטין ואחר-כך עברה שיפוץ.
11. במוצאי-שבת,
19.8.06, תלתה סימה, כמנהגה, את סידור העבודה לשבוע הבא, בכניסה למטבח. סיון מצאה, כי היא שובצה לעבוד בכל השבוע במשמרת בוקר, והדבר לא נשא חן בעיניה, בהיותה מלצרית ותיקה ומנוסה, שכן, במשמרות הבוקר - "לא מרוויחים כסף מעבר לשכר המינימלי." [עמ' 11, ש' 29]. לדבריה, התקשרה לסימה כדי למחות על השיבוץ במשמרות הבוקר, סימה ענתה לה, שגם למלצריות חדשות מגיע לעבוד במשמרת ערב. סיון הצהירה, כי הגיבה על כך בתשובה - "... שאני מבינה את הרמז, ושאני לא אעזוב עד שהם לא ימצאו מלצריות אחרות, לשביעות רצונם." [
ת/1, ס' 3י"ב]. סימה ניסתה להניא אותה מכך, בהתחילה לדבר על היחסים הטובים שהיו ביניהם בעבר, אולם, בשלב זה, התערב אלי ואמר לסימה לומר לסיון, שתעזוב מיד את המסעדה. לאחר מכן, התקשר אלי לגיל, ואמר לו שהוא רוצה שהיא "תסתלק מהמסעדה" [שם, שם]. מאוחר יותר, ניתן לסיון מכתב, מיום
22.8.06, חתום ע"י סימה, בו הודע לה שהתפטרותה בשעות הערב של יום
19.8.06, ללא הודעה מוקדמת, גרמה נזק לעסק, שנשאר ללא מלצרית [
נ/1, נספח
ה']. סיון לא ענתה למכתב זה ולא חזרה לעבוד במסעדה; הצדדים חלוקים בשאלה - האם התפטרה או פוטרה.
12.
התובעת שלומית - בתחילת עבודתה במסעדה היתה בתפקיד ברמנית, בשכר חודשי. בחודש
11/05 עברה לעבוד כמלצרית, לפי השיטה החדשה. בראשית חודש
7/06 הודיעה שלומית "לנס", כלשונה [
ת/2, ס' 2ז], שבדעתה להפסיק לעבוד בסוף
8/06. לטענתה - ביום
20.8.06 הודיעה לה סימה, טלפונית, לא לבוא יותר לעבודה;
לטענת סימה - ביום
22.8.06 הודעה לשלומית הפסקת עבודה, כבקשתה[
נ/1, נספח
ה']. למעט לנושא השכר השוטף כמלצרית, טענות שלומית נוגעות לשתי תקופות עבודתה, הן עת עבדה כברמנית והן עבודתה במלצרות.
דיון והכרעה