פסק-דין בתיק עבל 541/06

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט; בל 1165/96), בו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע שארע לו ביום 13.3.95 כתאונה בעבודה. בפסק דינו קבע בית הדין כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין פריצת הדיסק שבגינה נותח התובע בגבו ביום 19.7.95, כמו גם עם תקופת אי הכושר בסמוך לפני הניתוח ואחריו, מיום 23.6.95 ועד 30.9.95. משלא הוכח קיומו של קשר סיבתי כאמור, נדחתה התביעה. על כך הערעור שבפנינו.

2.         בפסק דינו נסמך בית הדין האזורי על חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי ד"ר אליהו סלטי, ועל תשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה חוזרות ונשנות שהופנו אליו, בהן שב וקבע באופן ברור כי "פער הזמנים הניכר בין מועד קרות האירוע (והביקור הסמוך לאחריו אצל רופא המשפחה) לבין הפניה לחדר המיון ביום 23.6.95 כשלושה וחצי חודשים לאחר מכן, שולל את הקשר הסיבתי" (פסקה 15 לפסק הדין  שבערעור).

       הערעור

3.      המערער סבור כי המומחה היועץ הרפואי ד"ר סלטי, ביסס מסקנתו בדבר העדר קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הניתוח ותקופת אי הכושר בעקבותיו, על תשתית עובדתית מוטעית, לפיה בכל התקופה, מיום 13.3.95 במשך כשלושה וחצי חודשים אין אף לא רישום רפואי אחד בתיקו הרפואי של התובע המתעד את תלונותיו. כך, בעוד שהוכח, כי בחלוף ימים ספורים מן האירוע, ביום 20.3.95 פנה המערער לקבלת טיפול רפואי עקב כאבי גב תחתון מהם סבל ואף טופל בטיפול שמרני על ידי נוגדי דלקות מסוג אביטרן. כמו כן, מכרטיסו הרפואי עולה כי בביקור שביקר ביום 26.6.95 אצל אורטופד קופת חולים, מצויין כי המערער חש כאב גב תחתון מזה כחודש לפני כן.אף שהתיעוד הזה הוצג בפני המומחה דר' סלטי, הוא בחר להאחז במסקנתו השגויה לפיה אין כל טיפול רפואי במערער במשך תקופה בת שלושה וחצי חודשים.

מוסיף וטוען המערער, כי המהלך הרפואי בעניינו היה מהלך רפואי רגיל ההולם את נסיבות פגיעתו, ושאלת תדירות הטיפולים והביקורים הרפואיים הנדרשים או המצופים מנפגע בעבודה מסוגו הינה עניין סובייקטיבי המשתנה מאדם לאדם. לשיטתו, אין זה סביר לדרוש כי המערער, המנהל עסק פרטי יבלה מדי יום בקופת חולים על מנת להחשב כמי שעומד בדרישה לרצף טיפולים. המערער מפנה לחוות דעת רפואית של דר' שקד, שהוגשה מטעמו, ובה נקבע כי כן נתקיים קשר סיבתי בין הנזק ממנו הוא סובל בגבו לבין האירוע שארע לו בעבודה. בנוסף נטען כי בכרטיס הרפואי של המערער אין כל אזכור של פגיעה מוקדמת או מאוחרת בגב תחתון אצל המערער, זולת התאונה בעבודה, למעט תלונה אחת בודדת משנת 1993 של כאב גב תחתון, שבה לא היה כל המשך טיפול.

            המערער טוען עוד כנגד החלטת בית הדין קמא שדחה את בקשתו למינוי מומחה נוסף זולת דר' סלטי.

4.      לטענת המשיב דין הערעור להידחות, באשר המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי מיום 13.3.95 לבין פריצת הדיסק שבגינה נותח חודשים לאחר מכן, ותקופת אי הכושר שלאחר הניתוח. יש לקחת את חוות דעתו של המומחה על כל תשובות ההבהרה שניתנו כמקשה אחת ולתת לה משקל יתר בהיותה חוות דעת אובייקטיבית. המשיב מדגיש כי למערער לא נגרם כל נזק בעקבות האירוע התאונתי מיום 13.3.95 וכי כאבי הגב עליהם התלונן ביום 20.3.95 אינם בבחינת נזק.

          הכרעה

5.      לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים ועיינו בחוות דעתו של המומחה, לרבות בתשובותיו לשאלות ההבהרה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי, בהתאם לקבוע בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. נעיר אך כמה הערות הדרושות לליבון והבהרה .

6.      את חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי ותשובותיו לשאלות ההבהרה יש לבחון כמקשה אחת וכמכלול. בתשובה לשאלת הבהרה שהופנתה אליו הבהיר המומחה, כי הרישום הבודד מיום 20.3.95 אכן מאשר שהיה אירוע שגרם לתובע לכאבי גב, אך בכך אין די. על פי חוות הדעת ותשובותיו החוזרות ונשנות של המומחה, על מנת שאפשר יהיה לקבוע קשר סיבתי בין האירוע לבין פריצת הדיסק בגינה נותח המערער, יש צורך בתיעוד רציף או תיעוד כלשהו במשך התקופה האמורה. תיעוד כזה הקושר בין האירוע לבין פריצת הדיסק לא נמצא. אף הוסיף המומחה והתייחס במסגרת תשובה חוזרת לשאלת הבהרה לתיעוד ביקורו של המערער מיום 26.6.95 אצל דר' היים, על פיו, המערער מסר במועד זה לרופא כי הוא סובל מזה כחודש מכאב גב תחתון, והיה מאז תחת טיפול שמרני. המומחה דר' סלטי מציין כי ברישום זה יש כדי להוכיח כי המערער החל לסבול מכאבים בגבו מסוף מאי 95 ולא חודשיים קודם לכן. אף מוסיף המומחה ומקשה היכן נמצאים רישומים אודות הטיפול השמרני שקיבל התובע.

המומחה קובע כי בשום מקרה לא יתכן כי פריצת דיסק כמו זו שממנה סבל המערער לא תגרום לכאבים כלשהם מיד לאחר האירוע וכן במשך חודשיים נוספים לאחר מכן. פריצת דיסק היא אירוע טראומתי, הגורם לכאב וסבל שאינו מאפשר לאף אדם להתעלם ממנו ולהימנע מפניה לקבלת עזרה רפואית מיד או בסמוך לאחר האירוע. לדעתו, אין לקבל את האירוע שארע למערער ביום 13.3.95 כגורם לפריצת הדיסק שבגינה נותח המערער, שכן חלף פרק זמן ארוך בין ביקורו של המערער אצל רופא המשפחה ועד שהופיע להתלונן בחדר המיון ביום 23.6.95. המומחה מוסיף עוד וקובע כי כאב הגב התחתון שהופיע אצל המערער ביום 13.3.95 נגרם מ"התכווצות זמנית וחולפת של השרירים הפאראורטברלים, כפי שגם קורה לעיתים קרובות".

7.         הנה כי כן, בחוות הדעת של המומחה נמצא התיחסות מפורטת ומנומקת היטב לתשתית העובדתית הרלוונטית, ולא נמצא בנסיבות המקרה כל טעם שיש בו ממש שלא להתבסס עליה, או לסטות ממנה. אף צדק בית הדין האזורי שדחה בקשתו של המערער למינוי מומחה נוסף. מומחה נוסף ימונה על ידי בית הדין באותם המקרים בהם אין בית הדין מוצא בחוות דעתו של המומחה שנתמנה על ידו תשובות לכל השאלות שהוצגו, והן נראות חיוניות למתן פסק דין, או שהוא מבקש לקבל חוות דעת נוספת (ראו הנחיות בדבר מומחים יועצים רפואיים, פד"ע כו 199 , הנחיה מס' 13).

            בענייננו כאן השיב המומחה לכל השאלות שנשאל חזור והשב, בצורה ברורה וברוחב יריעה. אין כל הצדקה בנסיבות העניין למינויו של מומחה נוסף.

8.         ועניין אחרון - עניינו של המערער הוחזר לבית הדין האזורי, על פי פסק דין של בית דין זה שניתן ביום 5.12.2000 (עב"ל 155/98). ההליכים בתיק אכן התמשכו מאוד. הימשכותם של ההליכים בבית הדין האזורי נבעה במידה רבה מבקשותיו החוזרות של המערער לשוב ולהפנות שאלות הבהרה אל המומחה. בית הדין האזורי נהג באורך רוח רב בניהול ההליך, ונעתר פעם אחר פעם לבקשות אלו.

9.         סוף דבר - הערעור נדחה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום י"ג בתשרי, תשס"ח (25 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.