השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת שרה מאירי; בל 2574/06) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בפגיעה בברכיו כפגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם
החוק).
להלן עיקר העובדות העולות מפסק דינו של בית-הדין האזורי
:
2. המערער, יליד שנת 1942, עובד כעצמאי כמחלק גז מגיל צעיר. במסגרת עבודתו, פורק המערער מיכל גז מהרכב, מעמיסו על הכתף, הולך עמו עד לצרכן, שם מחליף את המיכל במיכל הריק, אותו הוא מעמיס על הכתף ופורק למשאית. המערער, במסגרת עבודתו, עולה במדרגות, חוצה גדרות ומכשולים עם המיכל על הכתף. המערער עבד במשך כל השנים עם עוזר, למעט בתקופה של 3 שנים החל מ-1962.
3. המערער טוען, כי כתוצאה מאלפי תנועות ההליכה עם המיכל על הכתף נפגעו רגליו ובפרט ברכיו, על דרך של מיקרוטראומה. המערער הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בנזק בברכיו ובברך שמאל בפרט כפגיעה בעבודה. תביעתו נדחתה בהודעת המוסד לביטוח לאומי מיום 26.1.06, מהטעם כי אין לראות בפגיעה בברך שמאל כתאונה בעבודה והנזק בברך זו התפתח על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור לתנאי העבודה. מכאן תביעתו של המערער לבית הדין האזורי.
פסק דינו של בית הדין האזורי
:
4. בית הדין האזורי נדרש בפסק דינו להכריע בשאלה העובדתית בדבר אופן עבודתו של המערער, כמות מיכלי הגז שסופקו למערער ביום על ידי חברת "אמישראגז", עבורה הוא שימש כסוכן עצמאי, ולמועד בו הורדו המיכלים לקרקע. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא פירט בתצהירו כנדרש את העובדות המתארות את עבודתו, ולא כימת פעולות שביצע בממוצע.
במועד מאוחר יותר הגיש המערער לבית הדין האזורי מסמכים מחברת "אמישראגז" בהם מצוינת כמות המיכלים שהונפקו לו בתקופה שמיום 2.8.06 עד ליום 24.10.06 (לאחר שנדחתה תביעתו על ידי המוסד לביטוח לאומי). ממסמכים אלה, בשילוב עם העדויות שנשמעו בפניו, הגיע בית הדין האזורי לממצאים הבאים (לפי נתוני חודש אוגוסט 2006): ממוצע האספקה של המיכלים למערער עומד על כ-50 מיכלים ביום, כמחציתם - כ-25 מיכלים - נישאים על ידי המערער (ומחציתם על ידי עוזרו), מתוכם כ-58% מיכלים קטנים (במשקל 25 ק"ג) והיתר מיכלים גדולים (במשקל 85 ק"ג), אותם אין הוא נושא בדרך כלל על כתפו אלא מעביר בעגלה או יחד עם עוזרו על הרצפה. את המיכלים הקטנים נשא המערער בדרך כלל על כתפו, עם חלקם נדרש ללכת ואף לטפס במדרגות וחלקם ללכת לחצר, כשלעתים יש מכשולים בדרכו.
כן ציין בית הדין האזורי בפסק דינו כי נמצאו סתירות בגרסותיו של המערער לגבי מספר המיכלים שנשא, הוא נמנע מלהגיש נתונים קיימים אשר ניתן להגיע אליהם בנקל, ונמנע מהעדת העוזר שעבד עמו. כן נמצא כי אין כל נתון בדבר היקף עבודתו של המערער כשעבד ללא עוזר. בנוסף, המערער עסק בספורט שדורש מאמץ רב לרגליים ולברכיים (כדורסל וסקווש) והוא סבל מבעיות בברכיו לפני כ-25 שנה.
מכל הטעמים לעיל, דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער וקבע שלא הוכח קיומו של רצף של פעולות חוזרות ונשנות ביום עבודה ובתקופת עבודה שפעל על אותו מקום בברכיו של המערער ושהצטברות הנזק הזעיר שנגרם בכל פעולה הביאה לנזק הנטען.
מכאן הערעור שבפנינו.
5. בישיבת קדם הערעור שנערכה בפניי הסכימו באי כוח הצדדים לסכם את טענותיהם בכהמערער טוען כי הוכח בפני בית הדין האזורי רצף של פעולות חוזרות ונשנות במסגרת עבודתו אשר מבסס הכרה בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה. על פי טענתו, הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית הדין האזורי מובילים למסקנה לפיה דין תביעתו להתקבל. כן נטען כי המערער הציג גירסה עובדתית קוהרנטית ומבוססת, תוך הבאת עובדות ברורות ומפורטות, והיה על בית הדין להתייחס לאמור בחוות הדעת מאת ד"ר גושן, שהוגשה מטעם המערער.
6.
עיקר טענות הצדדים בערעור
המשיב, מנגד, מסתמך על נימוקיו של פסק דינו של בית הדין האזורי, וטוען כי המערער לא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. כן טוען המשיב כי התנועות אותן ביצע המערער הינן תנועות מגוונות, לא הוכח רצף של פעולות חוזרות ונשנות, ולכן אין בסיס להכרה בפגיעה בדרך של מיקרוטראומה.
דיון והכרעה:
7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לקבל את הערעור, מהנימוקים להלן:
הלכה פסוקה היא, כי על מנת להכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה בדרך של מיקרוטאומה, יש להוכיח:
"קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. הדוגמה המובאת בדרך
-כלל להמחשת אופן קרות הנזק האמור הינה של טיפות מים המחוררות חור באבן שהן פוגעות בה. לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא 'זהות במהותן' כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע".
(עב"ל 313/97
המוסד לביטוח לאומי נ' אשר יניב, פד"ע ל"ה, 529, בעמ' 533).
8. כדי לבסס טענה על פי תורת המיקרוטראומה, יש להוכיח תשתית עובדתית המבוססת על עובדות ברורות, מפורטות ומדויקות.
אמנם, בית הדין האזורי מציין כי תביעתו של המערער לא הוכחה כדבעי, אולם על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, נחה דעתנו כי המערער הניח תשתית עובדתית מספקת לרצף תנועות זהות במהותן, החוזרות על עצמן על פני ציר הזמן, כנדרש על פי הפסיקה.