השופט יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציג הציבור מר יוסי אלעד; בל 12343/05) בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בליקויים בברכה השמאלית כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה.
2. המערערת עובדת מאז שנת 2000 כסייעת בבית הספר "לוריא" שבירושלים, כ-5 שעות ביום.
3. המערערת טענה בתביעתה, כי הכיתה בה היא עובדת בדרך כלל, ממוקמת בקומה השלישית של בניין בית הספר, ומאחר שעבודתה כסייעת כוללת סידורים שונים הקשורים לילדים עליהם היא מופקדת, היא נאלצת לעלות ולרדת במדרגות מדי יום כחמש פעמים לכל צד. ביום 26.1.2005 הרגישה כי ברכה "ננעלה" ולא יכלה ליישרה, ועל כן פנתה בסופו של אותו יום לרופא אורטופד. המערערת לא טענה כי היה לה אירוע חריג בעבודתה, אלא כי העליות והירידות במדרגות גרמו לה לנזק אורטופדי מצטבר בברך, על פי תורת המיקרוטראומה.
4. בית הדין האזורי סבר, כי מעדותה של המערערת לא ניתן לקבוע בוודאות כמה פעמים ביום ירדה או עלתה במדרגות, שכן אף על פי עדותה, תוכנית הלימודים לא הייתה זהה בכל שבוע, אלא השתנתה על פי הצרכים. אולם אף אם תתקבל עדותה של המערערת כפי שהיא, הרי שאין בכך כדי לבסס את תביעתה לפגיעה על פי תורת המיקרוטראומה, אף לא ברמה המצדיקה מינוי מומחה רפואי, שכן אין מדובר בתנועות חוזרות ונשנות, הנעשות ללא הרף או בתכיפות רבה, אלא בעליה וירידה במדרגות אשר יש ביניהן הפסקות ארוכות ומשמעותיות, ואין מדובר בעיקר עבודתה של המערערת.
לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה.
5. בערעורה טענה המערערת, כי מדובר בעליה וירידה של בין ארבע מאות לחמש מאות מדרגות בכל יום, וכי בית הדין האזורי התעלם מנתון זה. עוד טענה המערערת, כי גם במקרים אחרים בהם הוכרה מיקרוטראומה, כגון במקרה של נהגי משאית, אין מדובר בפגיעות רצופות אשר אין ביניהן הפסקות, כמו במקרה דנן, וכי יש בכך כדי להצדיק לכל הפחות מינוי מומחה רפואי. לסיום טענה המערערת, יש לפרש את הלכת המיקרוטראומה בהרחבה ולא בצמצום, וכי זוהי מגמת הפסיקה כיום.
6. בישיבת קדם הערעור הסכימו ב"כ הצדדים להכתיב טיעוניהם לפרוטוקול, אשר ייחשבו כסיכומים בכתב מטעמם, וכי לאחר מכן יינתן פסק דין על ידי המותב על סמך טיעונים אלו וכלל החומר שבתיק.
7. ב"כ המוסד הפנתה לאישור מנהלת בית הספר בו עובדת המערערת, אשר הוצג בפני בית הדין האזורי, לפיו היא עולה ויורדת במדרגות לכל היותר 4 פעמים ביום. ב"כ המוסד טענה, כי אם תתקבל טענת המערערת, אזי יש לראות בכל העובדים שעובדים בבניינים בעלי מדרגות כנפגעי עבודה. ההפסקות הארוכות בין עליה לעליה מאפשרות לגוף להתאושש ולכן הפגיעות, אם ישנן, אינן מצטברות. בנוסף, על פי הפסיקה, פגיעות מסוג זה אינן עולות בגדר מיקרוטראומה.
8. ב"כ המערער חזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והוסיף, כי אין לפתוח מחדש את המסכת העובדתית כפי שנקבעה כבר על ידי בית הדין האזורי, וכי ראוי כי הלכת המיקרוטראומה תפורש באופן רחב ככל האפשר, על מנת לאפשר לתובעים להוכיח את הקשר הסיבתי הרפואי על ידי חוות דעת מומחה. עוד טען ב"כ המערערת, כי ייתכן והמערערת סבלה מליקוי קודם ברגלה, אשר תנאי עבודתה החמירו, ועל כן, לו היה מתמנה מומחה רפואי, היה ניתן להוכיח החמרה זו, ולו באופן זמני.
9.
דיון והכרעה:
א. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. מקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה.
ב. על האמור נוסיף, כי אין זה המקרה בו יש לפרש את הלכת המיקרוטראומה בהרחבה, שכן במקרה של המערערת, לא הוכחה ולו על פניה תשתית עובדתית מיקרוטראומטית, אף לא ברמה המצדיקה מינוי מומחה רפואי, בהיעדר רצף מספיק של תנועות חוזרות ונשנות על פני ציר הזמן. על כן, לא נפל כל פגם בהחלטת בית הדין האזורי שלא למנות מומחה רפואי, ולדחות את התביעה.
ג. משכך הוא, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991.
10.
סוף דבר
- הערעור נדחה ללא צו להוצאות.
ניתן היום, ט' באייר התשס"ח (14 במאי 2008), בהעדר הצדדים.
|
השופטת ורדה וירט-ליבנה
|
|
השופט יגאל פליטמן
|
|
הנשיא סטיב אדלר
|