השופט שמואל צור
1. המערער מס' 2, יליד 1985, הוא נכה הסובל מנכות כללית (להלן -
הנכה) והמערער מס' 1 הוא אביו (להלן -
האב). הנכה הוכר על ידי המוסד כ"מוגבל בניידות" לעניין ההסכם מיום 1.6.1977 בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי לפיו מוענקות הטבות למוגבלים בניידות (להלן -
הסכם הניידות).
2. ביום 15.8.01 הגיש הנכה - ככל הנראה באמצעות האב - בקשה להלוואה עומדת לצורך רכישת רכב למוגבל בניידות לפי פרק ג' להסכם הניידות. בטופס התביעה צויינו הנכה והאב כמתגוררים יחדיו בדירה 23 בשכונה 30 בכסייפה. פרט זה חיוני שכן האב ביקש להכיר בו - ואמנם הוכר על פי בקשתו - כ"מורשה נהיגה" ברכב המיועד לנכה לפי סעיף 7(א)(1) להסכם הניידות. "מורשה נהיגה" הוא "קרוב משפחה" המוגדר כמי שגר עם הנכה באותו בניין או בבניינים סמוכים במרחק שאינו עולה על 500 מטרים (ההגדרות בסעיף 2 להסכם הניידות). על יסוד תביעה זו והנתונים שבה, קיבל הנכה הלוואה עומדת לרכישת רכב וכן קיבל קיצבת ניידות לפי פרק ד' להסכם הניידות.
3. לימים טען המוסד כי עוד קודם להגשת הבקשה - מאז ספטמבר 2000 - האב לא התגורר עם הנכה ואינו משמש אותו בצרכיו היומיומיים. לאור זאת דרש המוסד מן האב להחזיר את ההטבות שקיבל לפי הסכם הניידות (מכתב מיום 8.12.03). דרישה זו מבוססת על סעיף 12(א)(6) להסכם הניידות לפיו יחזיר מוגבל בניידות את ההלוואה העומדת אם לא התקיימו בו או חדלו מלהתקיים בו תנאי כלשהו מהתנאים המזכיר בהלוואה ועל סעיף 20(א)(3) ו-(5) להסכם לפיו יחדל המוגבל לקבל קיצבת ניידות מהיום שבו לא התקיימו בו תנאי מהתנאים המזכים בקיצבה או שהתקיים בו התנאי של סעיף 12(א)(6). דרישת המוסד היתה להחזיר את ההלוואה העומדת בסכום של כ-25,000 ש"ח ואת קיצבת הניידות ששולמה בסכום של כ-41,000 ש"ח.
4. על דרישה זו הגישו הנכה והאב תביעה לבית הדין האזורי בבאר שבע. לטענת האב, הוא חי עם בנו הנכה מאז הגיש את הבקשה להטבות לפי הסכם הניידות (2001) וממשיך להתגורר עימו והוא מטפל בו ומסיע אותו באורח קבע לצרכיו היומיומיים.
5. בית הדין האזורי (השופט אילן סופר ונציג עובדים מר שאול סימון; תיק ב"ל 1886/04) דחה את התביעה. בית הדין האזורי לא קיבל את גרסת האב כי הוא מתגורר עם הנכה. בית הדין ציין כי האב התגרש מאשתו - אימו של הנכה - עוד בשנת 2000 ובהסכם הגירושים נקבע שהילדים יהיו בחזקתה. לדברי האב בעדותו, הכוונה בהסכם הגירושין היתה להחזקת הילדים
הקטינים ברשות האם, אך בית הדין עמד על כך שבמועד הגירושין היה הנכה קטין (כבן 15), כך שהנכה התגורר עם האם במקום שונה ומרוחק ממקום מגורי האב.
6. בבית הדין האזורי העיד הנכה עצמו - שהוא בעל דרגת פיגור כלשהי - כי הוא מתגורר עם האב, אך לא ידע למסור פרטים אלמנטריים על הבית. לתמיכה בגרסת האב העידה אחותו של הנכה, גב' סוסן אבו עג'אג' כי הנכה מתגורר עם אביו, אלא שבית הדין האזורי מצא סתירות בעדותה.
7. בית הדין האזורי בחן גם את השאלה אם האב דואג לצרכיו היומיומיים של הנכה ובמיוחד האם הוא מסיע אותו לבית הספר. בקשר לכך העידה האחות סוסן, אלא שבית הדין ציין שעדותה התבססה על מידע שנמסר לה ולא על ידיעתה מכלי ראשון. הובאה גם עדותו של קצין הביטחון של בית הספר בו לומד הנכה, ומעדותו עולה כי האב מביא את בנו לבית הספר פעם או פעמיים בשבוע באופן לא קבוע, פעם ראה את הנכה מגיע ברגל ולעתים הוא מגיע בהסעה. על רקע תשתית עובדתית זו קבע בית הדין האזורי כי המערערים לא הוכיחו את תביעתם והחליט לדחות את הערעור על החלטת המוסד.
8. בערעור חוזר האב על טענותיו לפיהן הנכה מתגורר עימו. לטענתו, יש לייחס את עדות קצין הבטחון של בית הספר בו לומד הנכה למועד שלאחר קבלת ההטבות לפי הסכם הניידות (אוגוסט 2003) ולא לתקופה שלפני כן, בה לא היה לאב רכב. לטענתו, היה על בית הדין האזורי לקבל את גרסת האב שנתמכה בעדות הנכה ובעדות אחותו.
המשיב תומך בפסקת בית הדין האזורי.
9. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל נסיבות העניין, מוצאים אנו כי דין הערעור להתקבל.
עניין לנו בהטבה שניתנה למערערים לפי הסכם הניידות. הטבה זו ניתנה על יסוד שורה של נתונים עובדתיים הנוגעים לנכה ולאביו ובענייננו עומד על הפרק הנתון בדבר מגורי השניים יחדיו. בטופס הבקשה ציין האב כי מקום מגוריו זהה למקום מגורי הבן. על יסוד נתון זה, בין השאר, אושרה הבקשה והאב הוכר גם כ"מורשה נהיגה". עם אישור הבקשה קיבלו האב והבן הלוואה עומדת לרכישת רכב וכן קיצבת ניידות.
10. לימים, הגישה האם של הנכה, הגב' מרים אבו עג'אג' (להלן -
האם), תלונה למוסד, (מיום 4.8.03). לטענתה, היא התגרשה מהאב, הנכה מתגורר אצלה ולאב אין כל קשר אליו. האם ביקשה להעביר אליה את קיצבת הניידות ולהכיר בה - באמצעות אחת מבנותיה - כ"מורשה נהיגה" (מוצג נ/5 בבית הדין האזורי).
על יסוד תלונה זו ערך המוסד חקירה. חוקר המוסד מצא שהאב אינו מתגורר עם האם והמרחק בין הבתים גדול (מספר קילומטרים; מוצג נ/7). על יסוד סיכום חקירה זה החליט המוסד להפסיק מהאב ומהנכה את תשלום קיצבת הניידות ולדרוש החזרת ההלוואה העומדת והקיצבאות ששולמו.
11. המערערים תקפו את החלטת המוסד בבית הדין האזורי. השאלה שעמדה לדיון שם היתה עובדתית גרידא, לאמור - היכן מתגורר הנכה, עם אביו או עם אימו. נקודת המוצא בבחינת שאלה זו צריכה להיות שהמידע המופיע בבקשה המוגשת למוסד הוא נכון שהרי הוא מבוסס על הצהרה שמוסר המבקש בחתימת ידו והמוסד אישר את הבקשה על יסוד הנתונים שפירט המבקש. אלא שנקודת מוצא זו היא לכאורית בלבד והיא ניתנת, כמובן, לסתירה על ידי המוסד. לצורך כך על המוסד להציג ראיות מספיקות שיש בהן כדי לבסס מסקנה מסתברת שהמידע שמסר המבקש אינו נכון. לעניין זה חשד בלבד אינו מספיק. בנושא זה הנטל על המוסד. עליו להראות, ברמה מסתברת, כי החלטתו לשלול מן המערערים את ההטבות שקיבלו ולדרוש החזרת סכומים ששולמו - מבוססת. יש לזכור שעניין לנו בשלילת זכות שהוכרה. במקרה שכזה לא זו בלבד שעול ההוכחה מוטל על כתפי המוסד, אלא שרמת ההוכחה הנדרשת גבוהה מזו הדרושה במקרה של דחיית בקשה למתן הטבה (השוו בג"צ 799/80
שללם נגד פקיד הרישוי, פ"ד לו(1) 317, 328, לפי חוק כלי יריה).
12. בית הדין האזורי הניח - כנקודת מוצא לדיונו - כי עול ההוכחה בשאלת מגורי האב עם בנו מוטל על המערערים. בכך טעה בית הדין. כפי שהוסבר, עניין לנו בהחלטה מינהלית של המוסד לשלול זכות שהוכרה. החלטה זו מבוססת על ראיות מינהליות המצביעות על נתון עובדתי מסויים (מקום מגורי הבן הנכה). השאלה שהיתה צריכה לעמוד לדיון בבית הדין האזורי היתה אפוא האם אמנם היו בידי המוסד ראיות מספיקות להגיע למסקנה שהנכה
אינו מתגורר עם אביו אלא עם אימו. הנטל בעניין זה על המוסד להראות שהמידע שמסר האב אינו נכון.
13. לגופה של שאלה זו, היינו - האם הנכה מתגורר עם אביו אם לאו - הובאו בדיון בבית הדין האזורי עדויות המאששות לכאורה את גירסת האב דווקא כי הבן מתגורר עימו. האב עצמו העיד כי הנכה גר איתו (עמ' 1 - 3 לפרוטוקול). כך העידו גם הנכה (עמ' 4 ואילך) ואחותו (עמ' 8 ואילך). בית הדין האזורי עמד על ספקות וסתירות כלשהן בעדויות, אך לא הובאה כל עדות שיש בה כדי להפריך מעיקרן עדויות אלה. אומנם, הוגשה לבית הדין האזורי הודעה שמסרה האם כי הנכה גר עימה אלא שהאם לא הובאה לעדות, אף שהוזמנה וגירסתה לא נבחנה בחקירה נגדית. לא יכול להיות ספק כי האם היא עדת מפתח בשאלה היכן מתגורר הנכה - עם האב או עימה - והיה צורך לשמוע את עדותה בעניין זה. גירסת האם בהודעה שמסרה אינה מספקת ובלא חקירתה בחקירה נגדית, גירסתה נטולת משקל. לא בכדי החליט בית הדין האזורי שלא לקבל את הודעתה (פרוטוקול הדיון מיום 21.9.04).
14. קצין הביטחון של בית הספר העיד בתצהירו כי האב מביא את הנכה לבית הספר "לעתים קרובות" ובחקירה נגדית העיד כי הדבר נעשה "מידי פעם" ו"פעמיים בשבוע" (עמ' 16 - 17 לפרוטוקול). עדות זו אינה משקפת תמונה לפיה האב מביא את הנכה בקביעות, אך היא תומכת במידת מה בגרסת האב כי הוא דואג לצרכיו השוטפים של הנכה, לפחות באופן חלקי. אלא ששאלה זו היא משנית בחשיבותה שהרי השאלה המרכזית נוגעת למקום מגורי הנכה בתקופה הרלבנטית (2001 ואילך) - אצל האם או אצל האב - והשאלה הנגזרת מכך האמנם מסר האב למוסד מידע לא נכון בבקשה לקבלת הטבות לפי הסכם הניידות.
15. החוקר מטעם המוסד העיד בבית הדין האזורי אך עדותו לא שפכה אור ולא היה בה כדי לתרום לבירור השאלה היכן מתגורר הבן הנכה. (עמודים 19 ואילך לפרוטוקול). החוקר לא טרח לבדוק בבית האם פנימה אם הנכה מתגורר עימה (עמוד 21). גם את השכן של האם לא שאל לגבי הנכה (שם). אל ביתו של האב הגיע החוקר אך לא חקר אותו ולא בדק בבית פנימה אם הנכה מתגורר עימו (עמוד 23).