השופט יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת דינה אפרתי ונציג הציבור מר זונדהיימר יוסף; בל 3782/04) בו נדחתה תביעת המערער לתשלום גמלת הבטחת הכנסה על פי הוראות חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980.
2. המערער קיבל גמלת הבטחת הכנסה כיחיד עד חודש פברואר 2003. ביום 27.10.2003 הודיע המוסד למערער, כי תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה החל מחודש פברואר 2003 מן הנימוקים הבאים:
"
על פי תוצאות חקירה הינך מתגורר עם אם ילדייך על כן עליך לבדוק זכאותך לגימלה יחד איתה בסניף יפו - הדחייה לפי סעיף 1 לחוק.
כמו כן הוברר כי הינך עובד ולא דיווחת על כך, עליך להמציא צילומי קבלות מיום תחילת עבודתך (כ-8 חודשים) לפי פירוט חודשי, דו"ח רווח והפסד מרו"ח אישור פתיחת תיק מכל הגורמים- הדחייה גם לפי סעיף 19(א) לחוק...".
3. המערער הגיש תביעה כנגד החלטה זו של המוסד, בה טען כי הוא פרוד מאשתו וכי לא ניהל עימה משק בית משותף, כי החל מיום 1.7.2003 התגורר לבדו בדירת חדר שכורה בבני ברק, וכי קודם לכן, החל מינואר 2003 לערך, התגורר אצל אמו ביפו. לפני שעבר להתגורר עם אמו, שהה המערער מספר חודשים בבית סוהר בשל ריב בינו לבין אשתו. עוד נטען, כי עבד באופן מזדמן ואקראי כסנדלר וכרוכל מתוך עגלה שהוצבה ברחוב, וכי בעבודתו זו השתכר פחות מ- 1,000 ש"ח לחודש.
4. בית הדין האזורי מצא את גרסתו של המערער כבלתי אמינה, שכן לעומת טענותיו של המערער בכתב התביעה, בחקירתו הנגדית טען כי לפני שהתגורר בבני ברק התגורר אצל אחיו. המערער ואשתו טענו בעדותם בפני בית הדין, כי במהלך תקופת הפירוד ביניהם לא היה ביניהם כל קשר- אף לא קשר טלפוני. עדות זו סותרת את הודעתו של המערער לחוקר המוסד לפיה הוא מבקר אצל אשתו פעם- פעמיים בשבוע. עוד הוסיף בית הדין האזורי, כי העובדה שהמערער התגורר מספר חודשים בבני ברק, אין בה כדי לענות על הוראות תקנה 7(2)(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב- 1982, משלא הוכח כי תקופת הפירוד בין המערער לבין אשתו נמשכה לפחות 12 חודשים רצופים. לפיכך, ומשלא הובאה כל ראיה חיצונית התומכת בטענות המערער, קבע בית הדין האזורי, כי אין בידו לקבל את גרסתו של המערער לפיה הוא חי בנפרד מאשתו.
לגבי הכנסותיו של המערער מן הדוכן קבע בית הדין האזורי, כי אין ספק שלמערער היו הכנסות נוספות עליהן לא דיווח למוסד. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה.
5. בערעורו טען המערער, כי בשנת 2003 החלו סכסוכים בביתו ולכן עזב את הבית ועבר להתגורר עם אחיו. מאז שהתחיל לקבל את גמלת הבטחת ההכנסה, שכר חדר משלו בבני ברק למשך חצי שנה. לטענתו, התגורר במהלך כל השנה בנפרד מאשתו. עוד טען המערער כי כיום הוא מקבל קצבת נכות מלאה ואינו עובד כלל.
6. במהלך ישיבת קדם הערעור חזר המערער על טענותיו בערעור והוסיף, כי אין בבעלותו חנות או דוכן, אלא ישב ברחוב עם שולחן קטן וכך מכר את מרכולתו ותיקן נעליים. המערער טען כי הרוויח בעבודתו זו כ-1,000 ש"ח בחודש. עוד טען, כי טרם לתקופה בה התגורר אצל אחיו, שהה מספר חודשים בכלא בשל מריבות בביתו, והשתחרר ביולי 2002.
ב"כ המוסד טענה, כי פסק הדין האזורי מבוסס על ממצאי מהימנות, ומשכך אין להתערב בו.
הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן על פי טיעוניהם אלו ועל פי הערעור.
דיון והכרעה:
7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. ערכאת הערעור אף אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית.
8. מקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס, רובו ככולו, על חוסר אמונו לגבי גרסתו של המערער באשר לפירוד מאשתו, ובאשר להכנסתו מתיקון הנעליים וממכירת מוצרי סדקית שונים. בית הדין האזורי פירט בהרחבה את הסתירות בגרסתו של המערער בין כתב התביעה, בין עדותו בבית הדין ובין הודעתו לחוקר המוסד, בה הודה מפורשות כי שיקר. לא מצאנו כי בטיעוניו של המערער בערעורו יש טעם המצדיק התערבותנו בממצאים אלו של בית הדין האזורי.
9. משכך הוא, לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואנו מאשרים אותו מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991.
10.
סוף דבר
- הערעור נדחה ללא צו להוצאות.
ניתן היום, י"ב בסיוון התשס"ח (15 ביוני 2008), בהעדר הצדדים.