עב"ל
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
|
187-08
07/09/2008
|
בפני השופט:
1. הנשיא סטיב אדלר
2. יגאל פליטמן
3. ורדה וירט-ליבנה
|
| - נגד - |
התובע:
אברהם סררו
עו"ד עופר שנקר
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד ארנה רוזן-אמיר
|
| פסק-דין |
השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב - יפו (השופטת סיגל דוידוב מוטולה - דן יחיד; בל 2008/06), שדחה את תביעתו של המערער, מר אברהם סררו, להכיר בפגיעתו בעמוד השדרה הצווארי כפגיעה בעבודה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן גם -
החוק).
2.
הרקע העובדתי
א. המערער עבד בין השנים 1983 - 1992 בחברת נעלי תומרס בע"מ שהינה רשת חנויות נעליים הפועלת במספר סניפים. המערער עבד כ"איש אחזקה" במשך שישה ימים בשבוע כעשר שעות ביום.
ב. בהודעתו לחוקר המערער תאר את עבודתו כך:
"הובלת סחורה חדשה משדה התעופה, פריקת סחורה ממשאית שהובילו אותה לחנויות, הכנסת הסחורה לחנויות וסידורה במדפים, ביצוע תיקוני נגרות של מדפים, תיקוני חשמל, עזרה למוכרים, לעיתים תיקונים קלים של נעליים, פירוק שלטים שהיו בחלונות הראווה, ובנוסף הובלת נעליים לקיבוצים ברחבי הארץ, הצגתן באולם ולאחר תקופה החזרתן למחסן החברה בתל אביב. עוד ציין כי במסגרת עבודתו הרים שקי ניילון כבדים השוקלים כ-30 - 50 ק"ג וכן קרטונים עם ניירת שהיו אף הם קשים להרמה."
בתביעתו הוסיף גם את עובדת עלייתו וירידתו על סולם מספר פעמים ביום וכן את פעילות הרמת חבילות וקרטונים עם נעליים והנחתם על המדפים.
ג. בית הדין האזורי סיכם את עדותו של המערער בפניו לגבי אופי עבודתו בסעיפים 6 - 9 לפסק דינו ומשם חשיבותם. נביאם כלשונו:
"
6. בעדותו טען התובע כי עבודתו התחלקה בעיקר בין עבודת נהיגה והסעה של הסחורה ברחבי הארץ לבין עבודת טעינה, פריקה וסידור של הסחורה בחנויות על סולמות (סעיף 7 לתצהירו).
לדבריו, מדי יום בבוקר נהג להגיע לאחת משבע חנויות הרשת, ועסק בהורדת סחורה ממדפים וסידור סחורה חדשה. התובע ציין כי המחסנים בחנויות בנויים מ'שורות שורות של מדפים' (עמ' 2), כך שבכל פעם הציב את הסולם במקום מסוים, הוריד את הסחורה שהיתה בסמוך לאותו מקו על המדפים משני הצדדים (כאשר עשה זאת בין תוך השמת קופסאות הנעליים בקרטון והורדתו, ובין תוך הורדת הקופסאות עצמן), ולאחר מכן סידר את הסחורה החדשה, וכן הלאה גם בשורות הנוספות. בהמשך ארז את הסחורה שהוריד, העביר אותה לרכב ה"טרנזיט" שלו, ובסוף היום פרק את אותה סחורה בחנות אחרת - אליה תכנן להגיע למחרת. לדבריו שהה יום שלם באותה חנות, ומדי יום נסע לחנות אחרת. עוד ציין כי בדרך כלל הסחורה שהוריד והעלה היתה במדפים העליונים, הגם שלעיתים המתינה לו סחורה גם במדפים התחתונים.
7. התובע טען בנוסף בתצהירו כי מכירת הנעליים בקיבוצים, אותה תיאר בהודעתו לחוקר, נעשתה בין השנים 1983 - 1986 בלבד, והיתה בנוסף ומעבר לעבודתו הרגילה. עוד הוסיף כי 'לעיתים קרובות הנסיעה היתה בדרכים משובשות ומלווה בטלטולים משמעותיים של הרכב' (סעיף 8 לתצהירו). יצויין כבר בעת כי טענת הנסיעה בדרכים משובשות לא צוינה כלל בכתב התביעה, וכבר מטעם זה לא ניתן לדון בה.
8. התובע נשאל בחקירתו הנגדית מתי ביצע את כל שאר הפעולות עליהן מסר בהודעתו לחוק, והשיב כי 'זה לא היה הרבה ולא היה העיקר' (עמ' 5).
9. התובע ציין כי ביום 28.7.91, תוך כדי הרמת קרטון כבד, חש בכאב פתאומי וחזק בצוואר משמאל, ופונה לטיפול רפואי. בתצהירו הדגיש כי סבל מכאבים בצוואר ובכתפיים גם קודם לכן, ואלו התגברו בהדרגה. לבסוף נאלץ לסיים את עבודתו, עקב הכאבים, בחודש 4.92, ובסמוך לאחר מכן עבר ניתוח בצווארו. ב"כ התובע הדגיש כי עניינה של התביעה בעילת המיקרוטראומה בלבד".
3. בית הדין האזורי לאחר שבחן את ההלכה הפסוקה לעניין הכרה בפגיעה בעבודה עלפי תורת המיקרוטראומה קבע כי עבודתו היומיומית של המערער הייתה מגוונת, וכללה הובלת סחורה, נסיעה, עבודות אחזקה כלליות וכן סידור סחורה על המדפים ופריקתה.
ובאשר לטענות המערער, כי ממכלול הפעולות ניתן לבודד את סדרת הפעולות של הורדה והרמת סחורה וסידורה על גבי המדפים קבע בית הדין, האזורי, כי אין בהן כדי להוכיח רצף חוזר ונשנה של תנועות גם אם מבודדים את סידור הסחורה במדפים.
לאור מסקנותיו אלה דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המערער.
על כך הערעור שבפנינו.
4. בישיבת קדם הערעור שהתקיימה בפני הסכימו באי כוח הצדדים כי טענותיהם ירשמו בפרוטוקול והפרוטוקול יהווה סיכומים בכתב של טענותיהם אשר יובאו להכרעתו של המותב.