השופט יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת נאוה וימן; בל 341/99), בו נדחתה תביעת המערער להכיר בארוע שארע לו לטענתו ביום 14.09.98 כבתאונת עבודה, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995.
2. גרסת המערער בבית הדין קמא הייתה כדלקמן: המערער עבד בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנופאי. בתצהירו מצויין כי ביום 14.09.98 בשעות אחר הצהריים, או בסמוך לכך, הוא עבד על המנוף. "
באותו זמן התכוונתי לקפל את המנוף ולצורך כך ירדתי מהקבינה העליונה לקשור פלטות מתכת של המייצרים. בירידה לכיוון הרגל של המנוף מעדתי על כנף הגלגל, שם היה שמן ונפלתי על המנוף. לא היה לי במה לאחוז כך שנפילתי המשיכה מהסיפון עד לקרקע כמטר וחצי גובה". חברו לעבודה מר שוקי אסייג נכח במקום, אך לא ראה את הנפילה כיוון שהיה בצידו השני של המנוף. הוא נזעק לעזרת המערער לשמע צעקת הכאב, עזר למערער להגיע לרכב ומשם הוא לקח את המערער לקופת חולים במקום מגורי המערער. בקופת החולים הורה הרופא שבדק אותו על טיפול בתרופת וולטרן. כעבור כארבעה ימים הבחין המערער כי רגלו הימנית התנפחה מאוד והופנה לבית החולים כרמל. המערער ביקש לעבור לבית החולים רמב"ם ושם אושפז בשל אבחנה של פקקת ברגל ימין. לאחר טיפול ואישפוז של שלושה ימים, שוחרר המערער מבית החולים לביתו עם המלצה למנוחה, טיפול תרופתי ממושך, בדיקות ומעקב רפואי.
3. בית הדין האזורי דחה את התביעה בציינו כי גירסתו של המערער באשר לקרות התאונה ביום 14.09.98 אינה מתיישבת עם העולה מכלל המסמכים שבפניו, לרבות המסמכים הרפואיים. ואלו נימוקי בית הדין האזורי לדחיית התביעה:
א. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, ציין המערער כי פנה לראשונה לקבל טיפול עקב התאונה ביום 18.09.98, אלא שבהודעתו לחוקר המוסד, בתצהירו ובעדותו בבית הדין גרס המערער כי ביקר במרפאת קופת חולים ביום 14.09.98. בכרטיסו הרפואי של המערער לא נמצא רישום כלשהו מיום 14.09.98 ואין גם תרשומת מאוחרת יותר המתייחסת לתאריך זה. אף אם תתקבל גירסת המערער כי באותו היום נכח במרפאה רופא מחליף אשר ישב בחדר אחר, אין בכך כדי להסביר העדר איזכור, ולו מאוחר יותר, לתאונה מיום 14.09.98. בית הדין האזורי מציין בעניין זה, כי "
בכרטיסו הרפואי של התובע קיימים מספר רישומים מאוחרים יותר, המתייחסים לחבלה באגן ולתאונת עבודה - אך אף רישום אינו מתייחס לתאונה מיום 14.09.98, לא כל שכן נפילה ממנוף, מגובה של 1.8 מ'".
ב. בגליון חדר המיון מבית החולים כרמל אין תאור של תאונת נפילה ממנוף ביום 14.09.98. כמו כן, לא נמצא זכר לאירוע התאונה, כפי המתואר על ידי המערער, במסמכים מבית החולים רמב"ם - גליון חדר מיון, גליון הקבלה למחלקה הפנימית וכלל תיק בית החולים. בגליון חדר מיון ציין ד"ר אדלשטיין, שאף העיד בפני בית הדין - "
חבלה באגן מימין לפני שבועיים". באשר לפער הזמנים, העיר בית הדין, כי "
אפשר שניתן היה לקבל את גירסת התובע, אילו טען
בעדותו כי החבלה שארעה שבועיים לפני האישפוז היא החבלה שנגרמה לו בעקבות הנפילה מהמנוף, וכי בתביעתו לנתבע הוא טעה בציון תאריך התאונה. אלא, שלא זו גירסתו. התובע דבק בגירסה כי התאונה בגינה הוגשה התביעה ארעה ביום 14.09.98 - וגירסה זו אינה מתיישבת עם הרישומים הרפואיים".
ג. בתעודות לנפגע בעבודה שמשו בערבוביה מספר תאריכים לציון תאריך התאונה.
ד. כן ציין בית הדין כי נוכח הספק שהתעורר באשר לקרות הארוע, היה מקום שהמערער יזמן לעדות את חברו לעבודה, מר שוקי אסייג. בעניין זה פסק בית הדין - "
הגם שב"כ התובע הודיע בישיבת ההוכחות הראשונה כי הוא הזמין את שוקי להעיד בישיבה הבאה - העד לא הוזמן ולא הופיע בבית הדין, הגם שהדיון נדחה מפעם לפעם והתקיימו מספר ישיבות שניתן היה לזמנו. העובדה שהתובע נמנע מלהזמין עד שיכול לתמוך בגירסתו - גם היא עומדת לו לרועץ".
4. סופו של דבר, בית הדין קבע כי "
בהתחשב בכל העובדות והמסמכים והנימוקים שצויינו לעיל, הגם שככל הנראה ארעה לתובע, במועד כלשהו, חבלה באגן, או ברגל ימין או במפשעה ואפשר שהחבלה גרמה לפקקת או החמירה את מצבו - לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, כי התאונה ארעה לו תוך כדי ועקב העבודה, כפי שהוא טוען, כל שכן שלא הוכח כי התובע נחבל באגן, כתוצאה מנפילה ממנוף ביום 14.09.98".
5. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש הערעור שבפנינו. בהודעת הערעור טען המערער, כי טעה בית הדין האזורי עת לא קיבל את גירסתו באשר לאירוע מיום 14.09.98. לשיטת המערער, עסקינן בהליך אזרחי בו יש להכריע על - פי מאזן ההסתברות ו"
אין כל מקום לספק, כי מאזן ההסתברות נוטה לטובת המערער". שהרי, לא הייתה כל סיבה כי המערער יתעקש דווקא לציין את ה - 14.09.98, אם הארוע לא אירע בו ו"
התעקשותו לגבי תאריך הארוע, מעידה דווקא על אמינותו ועל כך שהוא מהימן ומספר את האמת ותו לא". היה על בית הדין לקבל את גירסת המערער כי הרישום בגליונות בית החולים רמב"ם, לפיהם הפגיעה אירעה שבועיים עובר לאישפוז, מקורה בטעות. זאת, ביחוד לאור עדותו של ד"ר אדלשטיין, הרופא שטיפל במערער בחדר המיון, שיתכן קשר סיבתי בין חבלה לבין פקקת שהופיעה ארבעה ימים אחר מועד החבלה. כן נטען כי טעה בית הדין עת זקף את אי העדת מר אסייג לחובתו, שעה שהיה עליו לזקוף זאת לחובת המוסד או לזמנו ליתן עדות מטעם בית הדין. בסופה של הודעת הערעור מצאנו טענה שזכרה לא בא בדיון בבי הדין האזורי, ובלשונו של בא כח המערער: "
המערער יטען כי נפל פגם בהרכבו של בית הדין קמא, עת הוא דן בעניינו כדן יחיד, ומבלי נציגי ציבור... אשר על כן מתבקש כב' בית הדין לקבל את הערעור, ולבטל את פסק
דינו של בית הדן קמא ולקבוע תחתיו כי המערער אכן נפגע בתאונת עבודה ביום 14.09.98. לחילופין מתבקש כב' בית הדין לקבוע את התשתית העובדתית, ולהחזיר את העניין לבית הדין קמא למינוי מומחה רפואי לדיון בשאלת הקשר הסיבתי. לחילופי חילופין, מתבקש כב' בית הדין לפסול את פסק הדין קמא בשל פגם בהרכב המותב, ולהשיב את העניין לבית הדין קמא לשמיעתו מחדש".
6. במהלך ישיבת קדם הערעור ביקשו הצדדים על מנת לקצר את זמן ההתדיינות, להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם שיחשבו לסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין ינתן על ידי המותב על סמך זאת וכל חומר התיק. במסגרת טיעוניו בעל פה חזר המערער על טיעוניו שבהודעת הערעור ועיקרי הטיעון שהוגשו בכתב. טענת בא כח המוסד סבה על כך שהמדובר בערעור שבעיקרו מכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, וכי פרשה זו אינה מצדיקה חריגה מן הכלל לפיו כעניין שבשגרה אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. כן נטען, שהעובדה שד"ר אדלשטיין העיד כי אפשר שהליקוי ברגלו של המערער הינו תוצאת טראומה "
אינה מועילה או מורידה וזאת מאחר ומדובר ראשית באפשרות תאורטית בלבד שגם אם אירעה כלל לא ברור שאירעה בעבודה".
7. אף כי הטענה בדבר הפגם שנפל בפסק הדין האזורי מחמת העובדה כי ניתן על ידי שופטת בלבד, נטענה כטענה חלופית ובשולי טענות המערער נדון בה ראשונה. זאת לאור העובדה כי אם היינו מוצאים שיש לטענה זו על מה שתסמוך, ממילא פטורים היינו מלדון בערעור לגופו. בבית הדין האזורי נוהלו בסך הכל שש ישיבות בהשתתפות הצדדים ובאי כוחם, מהן שני דיוני הוכחות. כבר בישיבת ההוכחות הראשונה מיום 14.11.00, מופיע בראש עמוד הפרוטוקול הראשון הציון
(דן יחיד
)
. אלא שלא המערער ולא באי כוחו, שהתחלפו במהלך הדיון, מחו כנגד הרכב בית הדין או אף העלו תמיהה בנדון. לא במהלך ישיבות בית הדין ולא אחריהן. טענה בעניין זה לא הופיעה אף בסיכומים שהוגשו במסגרת ההליך בבית הדין האזורי. רק בסופה של הודעת הערעור מופיעה טענה זו לראשונה וגם כאן היא נטענת "לחילופי חילופין". בנסיבות אלה יש לראות במערער כמי שסבר וקיבל כי הדיון יערך בפני דן יחיד. בעניין דומה פסק בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כי "
אין ממש בתקיפתו של העותר את הדיון בבית הדין האזורי בשל כך שהתנהל בפני דן יחיד...העותר ובא כוחו הופיעו לכל הישיבות שהתנהלו בפני דן יחיד ולא העלו כל טענה נגד ההרכב 'החסר', אלא בשלב מאוחר ביותר. במצב דברים זה לא יישמע העותר בטענתו התוקפת את היות המותב 'חסר', מה עוד שבית - דין אזורי מוסמך לדון בהרכב של דן יחד על פי סעיף 18(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 ואין מדובר כאן בהרכב חסר
סמכות מעיקרא... יש להבחין בין חוסר סמכות מהותית, כאשר אין לערכאת השיפוט לפניה מובא עניין לדיון כל סמכות על פי חוק לטפל ולדון בו, ובין מקרה בו יש לערכאה השיפוטית סמכות התלויה בהסכמה או בהחלטה כלשהי. העדר סמכות מהסוג השני, להבדיל מחוסר סמכות מהותית, ניתן לריפוי למשל על ישי ותור מצד בעלי הדין. ואכן נרפאה ההחלטה הפגומה על ידי התנהגות העותר או בא כוחו, כאמור" (בג"ץ 279/84
מנחם פלדי - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לט (3) 103). אף בית דין זה פסק כך - "
בבית הדין האזורי התקיים דיון לשמיעת ראיות ללא נוכחות נציגי ציבור ... בדיון זה לא העלה בא כח המערערת כל טענה בדבר העדרם של נציגי ציבור. במצב דברים זה לא תשמע טענתו בשלב הערעור ולאחר שהפסיד בדין" (דב"ע נו/4-6
כפר הנופש של יגאל בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין פד"ע ל 117).
המערער, תמך טיעונו באשר נפסק בע"ע 1011/00
אברהם יוסף - הממונה על תשלום הגמלאות בצה"ל (לא פורסם, ניתן ביום 01.07.01). אלא ששם דובר בסיטואציה בה לא יכל המערער לדעת כי פסק הדין ינתן על ידי מותב חסר ולפיכך אף לא יכול היה למחות על כך, ובהתאם נפסק "
נוסיף, כי ההלכה בעניין חובת בעל דין למחות בעת הדיון במותב חסר, אינה נוגעת לענייננו וזאת מאחר שהמערער יכול היה להניח, כי הדיון ביום 05.10.99 היה קדם דיון לפני השופט לבדו אך פסק הדין יינתן על ידי המותב כולו, כפי שנאמר על ידי אב בית הדין". ברי כי אין זה המקרה שבפנינו, בו התקיימו שש ישיבות בפני בית הדין האזורי, בכולן לא השתתפו נציגי ציבור והמערער (ובאי כוחו) "
מילא את פיו מים כל עוד לא נפל הפור, ורק משנפל הפור לחובתו, נחלץ לתבוע את עלבונו של החוק" (דב"ע מז/143-3
דפוס אבוקה בע"מ - פנחס יפה פד"ע יט 191). מן הטעמים לעיל ועל פי ההלכה הנוהגת, לא מצאנו לקבל את טענת המערער לפסלות פסק הדין מחמת פגם בהרכב המותב.
8. גם את טענות המערער לגופו של ערעור, אין בידנו לקבל. לאחר שניתח את המסמכים והעדויות שהיו בפניו, קבע בית הדין האזורי, כי המערער לא השכיל להוכיח מהו המועד בו קרתה לו התאונה הנטענת
וכן לא הצליח להוכיח כי התאונה האמורה הינה בגדר תאונת עבודה. המערער חזר בעיקרי טיעוניו בכתב, על הטענה כי טעה בית הדין עת הקדיש את חלק הארי מפסק דינו לניתוח מועד נפילתו של המערער, שעה ש"
אין צורך בדיקדוק בעניין יום ארוע התאונה, מאחר ואם הוכח כי התאונה ארעה תוך כדי ועקב עבודתו של המערער, הרי שבכך הוא הרים את הנטל המוטל עליו". אך, כאמור לעיל בית הדין קבע כי המערער לא הוכיח כי התאונה ארעה לו תוך כדי ועקב העבודה. בנסיבות אלו, אף אם היה בית הדין שוקל למנות מומחה - יועץ רפואי, לא היה בידיו לקבוע מה הן עובדות המקרה שיש להעביר להתייחסות המומחה. לאור האמור סבורים אנו כי לא היה מקום למינוי מומחה ולו מחמת הספק.
לא זו אף זו, בנסיבות שבפנינו היה בהעדת מר שוקי אסייג כדי לשפוך אור על הפרשה, אף כי באשר לחלקו בה אין התמונה ברורה. מתצהירו של המערער עולה כי מר אסייג הגיע אליו לאחר ששמע את צעקת הכאב בשל הנפילה ומצא את המערער שרוע על הקרקע, הוא עזר למערער להגיע לרכב ולקחו לקופת חולים. מן ההודעה לחוקר המוסד, עולה תיאור אחר - "
נפגעתי באגן מימין. היו לי כאבים אז ישבתי לנוח. בינתיים השותף שלי שוקי סייג הגיע, שאל אותי מה קרה סיפרתי לו הוא אמר שאמשיך לנוח והחליף אותי" בהודעה לא צויין כי מר אסייג לקח את המערער לקופת חולים. בין כך ובין כך - אין ספק כי עדותו של מר אסייג היתה בעלת חשיבות. בישיבת ההוכחות ביום 14.11.00 הודיע בא כח המערער כי הוא מתעתד להזמין את מר אסייג להעיד, אך דבר זה לא נעשה. בהודעת הערעור קבל המערער על כי המוסד לא גבה הודעה ממר אסייג ואף טען כי יש לזקוף עניין זה לחובת המוסד. יש לדחות טענה זו. נטל ההוכחה כי ארעה לו תאונת עבודה רובץ לפתחו של המערער. טענתו הנוספת בהודעת הערעור, לפיה "
טעה בית הדין קמא עת קבע בסיום הדיון מיום 25.09.01 כי יש להגיש סיכומים ללא שהוכרז על ידי התובע 'אלא עדי'", תמוהה. המדובר בהחלטה שניתנה במעמד הצדדים בסופה של ישיבת הוכחות. אם היה ברצונו של המערער להעיד את מר אסייג, סביר כי היה מעלה את העניין או מגיש בקשה מתאימה. הטענה כי ההחלטה במעמד הצדדים על הגשת סיכומים היא היא שהיוותה מחסום בפני העדת מר אסייג אינה מסברת את האוזן.
9.
סוף דבר
- הערעור נדחה. אין צו להוצאות.
ניתן היום, ל' ניסן התשס"ה (9.05.05), בהעדר הצדדים.
_______________ ______________ _______________