עב"ל
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
|
1261-04
17/05/2005
|
בפני השופט:
1. עמירם רבינוביץ
2. נילי ארד
3. ורדה וירט-ליבנה
|
| - נגד - |
התובע:
נבילה נוואפלה
עו"ד פיראס אבו-אחמד
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד אמנון סבח
|
| פסק-דין |
השופטת נילי ארד
האם זכאית המערערת לתשלום קצבת ילדים מהמשיב (להלן:
המוסד)? זו השאלה שבמחלוקת בין הצדדים. המוסד דחה את דרישתה של המערערת לתשלום הקצבה, מן הטעם שמרכז חייה וחיי ילדיה מחוץ לתחומי ישראל. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי בירושלים (השופט ארי תיבון ונציגי ציבור מר שלו ומר אייל; עב 1156/02) את עמדת המוסד. מכאן הערעור שלפנינו.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. המערערת וילדיה מחזיקים בתעודת זהות ישראלית. בשנת 1995 נישאה המערערת לתושב אבו דיס שמחוץ לתחום ישראל ועברה להתגורר בביתו. לטענתה, הוברר לה בשנת 1998 כי בכוונת בעלה להביא לביתו אישה נוספת לה נישא ולהתגורר עמם בצוותא חדא. לכך לא הסכימה המערערת וביחד עם ילדיה יצאה מביתו ועברה לבית אמה, במחנה הפליטים שועפט בירושלים. מאז לא שבה עוד להתגורר בבית בעלה באבו דיס והתגוררה דרך קבע בבית אמה בשועפט.
2. ביום 15.7.1999 הגישה המערערת תביעתה למוסד לתשלום קצבת ילדים (להלן גם:
הקצבה) בה ציינה את כתובת מגוריה "ירושלים, מחנה שועפט, בית מס' 473". בנובמבר 2000 ובמרץ 2001 הגישה המערערת למוסד שתי תביעות נוספות לתשלום הקצבה, כשהיא דבקה כל העת באותה כתובת מגורים.
לטענת המערערת, הכיר המוסד בזכאותה להירשם כתושבת ישראל לצורך שירותים שהמוסד ממונה על ביצועם ובהם שירותי בריאות של קופת חולים, שהוענקו לה ולילדיה.
3. במסגרת טיפולו בתביעותיה לקצבת ילדים קיים המוסד חקירה ודרישה לבירור מקום מגוריה של המערערת, אם בתחומי ישראל הוא אם לאו. במכתב תשובה מיום 15.1.2002 הודיע פקיד התביעות למערערת על דחיית תביעתה לתשלום קצבת ילדים, לאחר שבדיקת המוסד העלתה כי אינה מתגוררת בכתובת שמסרה.
בכתב ההגנה שהגיש המוסד לתביעת המערערת ובטיעוניו, החזיק המוסד בעמדתו לפיה אין המערערת תושבת ישראל. זאת נוכח חקירתו, שהעלתה כי המערערת נשואה לתושב אבו-דיס, כי התגוררה עמו מאז נישואיה וכלל לא נפרדה ממנו.
פסק דינו של בית הדין האזורי
4. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי בשל נישואי הבעל לאשה האחרת אכן עזבה המערערת את ביתו שבאבו דיס וחזרה עם ילדיה להתגורר בבית אמה בשועפט. אולם, הוסיף וציין:
" שאלת המעבר למחנה הפליטים בשועפט די ברורה - התובעת [המערערת] אכן לקחה את ילדיה ועברה למחנה הפליטים בשועפט, אולם מהעדויות ששמענו המסקנה היא כי חרף אותו מעבר, אם ניתן לקרוא לזה מעבר, לא נפרדו האשה ובעלה והיא היתה מבקרת ולנה בביתו באבו-דיס והוא היה מבקר ולן במחנה הפליטים שועפט ונולדו ילדים נוספים לאחר אותו "פירוד". מעדות חוקרי המל"ל עולה כי עם "הפרידה" נשארו חפצי התובעת בבית בעלה באבו-דיס. כל אלה, מביאים אותנו למסקנה כי איננו יכולים להגדיר את מגוריה של התובעת, ככל שהם מגורים אצל אמה כתושבות בתחום. שכן, איננו יכולים, בנסיבות שתוארו לעיל... לאמור, כי מרכז החיים של התובעת, שזו המשמעות של היות אדם תושב, נמצא אכן בתחום.
הובהר לנו, כי ללא ספק נשארה התובעת קשורה בטבורה לבית בעלה, לא כל שכן ילדיה. גם בעדותה עלה, שבעלה למרות שמחוסר עבודה הוא, מביא עמו תמיכה בביקוריו והקשר נמשך ואת תוצאותיו ראינו במספר הילדים שגדל למרות ה"פירוד".
על כן, הייתה מסקנת בית הדין האזורי כי המערערת "לא הרימה את נטל ההוכחה ואינה בגדר תושבת". מכאן הערעור שלפנינו.
דיון והכרעה
5. טענה
המערערת, כי בהיותה בעלת תעודת זהות ישראלית, נטל ההוכחה שאיננה תושבת ישראל על המוסד, וכזאת לא עלה בידו להוכיח; טענות המוסד, שהתקבלו על ידי בית הדין האזורי, הן בבחינת התרשמות המתבססת על עדויות שמיעה, שאין בהן כדי לסתור את טענתה המוכחת כי עברה להתגורר בבית אמה בשועפט והתגוררה בו דרך קבע.
המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי והוסיף וטען: עמדת המערערת בדבר סכסוך בינה לבין בעלה אינה מתיישבת עם העובדה שלשניים נולדו ילדים בשנים 2000 ו-2001; התבררו סתירות לכאורה בגרסתה של המערערת בנוגע למועד בו שבה לגור בבית אמה בשועפט; המערערת לא התגרשה מבעלה ואף לא הגישה נגדו תביעה למזונות.
6. נקדים סוף דבר לראשיתו ונאמר, כי דין הערעור להתקבל מן הטעמים המפורטים להלן.
נטל ההוכחה
7. כדי שתוכר כ"הורה מבוטח" הזכאי לקבל קצבת ילדים על המערערת להיות "תושבת ישראל" כהוראות סעיפים 66 ו-240 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. כבר נפסק, כי תנאי התושבות מבטא את הזיקה בין המבוטח והמדינה, ומשמעותו, בין היתר, מגורים של קבע בתחומי מדינת ישראל. אין די בכך שאדם ישהה בישראל באופן מזדמן או ארעי על מנת שתקום לו זכאות לתשלום קצבה (עב"ל 190/99
שמעון רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 548, 555 והאסמכתאות שם).