השופט שמואל צור
1. המערער הינו אביו של מתן חיים, כיום בן 23 (להלן -
הילד), אשר נפגע קשות בתאונת דרכים מיום 21.11.89 (להלן -
התאונה) בהיותו בן 7. בעקבות התאונה נגרמה לילד נכות בשיעור 100%. בשנת 1990 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 נגד בעל הרכב הפוגע (ת"א 77/90).
2. בחודש ינואר 1997 מילא המערער את טופס התביעה לתשלום גמלה בעד ילד נכה, אך באותו מעמד משך את הטופס חזרה ולא הגישו.
ביום 7.7.99 - כעשר שנים לאחר התאונה - הגיש המערער, לראשונה, למוסד לביטוח לאומי (להלן -
המוסד), תביעה לגמלת ילד נכה לפי סימן ו' לפרק ט' של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995 (להלן -
החוק). בתביעה ביקש המערער לשלם לו את הגמלה למפרע ממועד היווצר הנכות (יום התאונה - שנת 1989).
3. המוסד אישר למערער תשלום גמלה בתחולה למפרע של שנה אחת ממועד הגשת התביעה, היינו - מחודש יולי 1998. זאת, בהתאם להוראת תקנה 6(א)(2) לתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), תשנ"ה-1998 (להלן -
התקנות).
4. המערער לא השלים עם קביעת המוסד והגיש תביעה לבית הדין האזורי בבאר - שבע (השופטת רות בהט כדן יחיד ; ב"ל 1392/00). במקביל הגיש המערער ערר לועדת עררים. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער וקבע שעניין התביעה צריך להתברר בפני ועדת העררים. על החלטה זו הוגש ערעור (עב"ל 1095/01). בפסק דין מיום 15.7.2002 נדחה הערעור, למעט קביעה כי העתירה לזכאות לתשלום צריכה להתברר בבית הדין האזורי ולא בוועדה לעררים.
5. בהתאם לפסק דין זה, הוחזר הדיון לבית הדין האזורי בבאר שבע. המערער טען כי מאחר והמוסד היה מודע לפגיעה הקשה של בנו לאחר התאונה, היה עליו לפעול - מיוזמתו - ולאשר תשלום גמלה למפרע מיום התאונה (שנת
1989) ולא שנה אחת למפרע בלבד מיום הגשת התביעה (שנת 1998). לטענתו, כאשר המוסד יודע על הזכות לקבלת קצבת ילד נכה, הוא מנוע מלטעון כי לא קמה זכות לאותה גימלה בשל אי הגשת תביעה לתשלום. עוד טען המערער כי תקנות גמלת ילד נכה, המגבילות את תקופת התשלום, בטלות מחמת חריגה מסמכות. לטענתו, מחוקק המשנה לא הוסמך להגביל את תקופת תשלום הגמלה, מקום שהזכות לגימלה קבועה בחוק. לטענתו, התקנות מנוגדות לעקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו משום שהן מונעות מילד פגוע קשה וממשפחתו קיום מינימאלי. לחילופין טען המערער כי אף אם יידחו טענותיו, הוא זכאי לתשלום גמלה בעד תקופה של 48 חודשים שלפני הגשת התביעה, זאת בהתאם לתקנה 6(א)(3) לתקנות.
6. בית הדין האזורי (השופט משה טוינה ונציגי הציבור גוזלן ומגן ; ב"ל 1392/00) דחה את תביעת המערער. בית הדין קבע כי מאחר והמערער בחר במודע שלא להגיש תביעה לתשלום גימלת ילד נכה, אין מקום לטענתו כי זכותו לגמלה קמה מכוח הודעה שהוגשה לפקידת הגביה לפיה הוא לא עובד עקב הצורך לטפל בבנו. עוד קבע בית הדין, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי כל עוד לא הוגשה תביעה לתשלום גמלת כסף, לא נוצרה הזכאות לתשלום גמלה.
בית הדין האזורי קבע כי הוראת תקנה 6 אינה בטלה בשל חריגה מסמכות או חוסר סבירות. בנוסף קבע בית הדין כי הילד עונה להגדרת "ילד הזקוק להשגחה מתמדת" לפי תקנה 1, כך שחלה עליו הוראת תקנה 6(א)(2). משום כך - כך קבע בית הדין - אין מקום לתחולת תקנה 6(א)(3) אשר חלה רק במקרה שאין תחולה לתקנות 6(א)(1) ו- 6(א) (2). כמו כן קבע בית הדין כי בהעדר מסמכים וראיות לא ניתן לקבל את גרסת המערער כי לא היה בגובה הפיצוי שקיבל מהמוסד בפועל כדי לאפשר לו קיום מינימלי.
7. בערעור בפנינו חוזר המערער על מכלול טענותיו, שהובאו בפני בית הדין האזורי ומוסיף:
א. הזכאות לגימלת ילד הנכה קמה מיום הפגיעה (שנת 1989). משהוכח כי המוסד ידע על הפגיעה שנגרמה לבנו סמוך לאחר שארעה והמערער נאלץ להפסיק לעבוד ולטפל בבנו, היה על המוסד, מיוזמתו, לדאוג ולשלם לו את הגמלה הקבועה בחוק.
ב. העובדה שלא הוגשה תביעה או טופס, לא מעידה על כך כי הזכאי לגימלה ויתר על זכאותו. לטענתו, הגשת תביעה היא עניין פורמלי שאינו פוגע בזכות גופה, אשר קמה מעצם קיום העובדות המקימות אותה. לפיכך, כך נטען, טעה בית הדין האזורי בקובעו כי כל עוד לא הוגשה תביעה, לא קמה הזכאות לתשלום הגמלה.
ג. שלילת זכותו של ילד פגוע קשה לקבל מהמוסד גמלה שנועדה לקיומו המינימאלי מנוגדת לעקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ד. מחוקק המשנה לא הוסמך להגביל את תקופת הזכאות למפרע, כפי שעשה בתקנה 6 (א) (2) לתקנות (שנה אחת), וממילא לא היה מוסמך לצמצם את תקופת הזכאות למפרע לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן -
החוק), המכיר באפשרות לשלם גימלה לתקופה של 48 חודשים לפני מועד הגשת התביעה.
ה. זכאותו של הילד נוצרה מיום התאונה (שנת 1989), לפני תיקון סעיף 296 לחוק (ינואר 1998) שבו נקבעה המגבלה 48 חודשים. לפיכך, מגבלה זו לא חלה על הילד והיה על בית הדין להכיר בזכאות לתשלום גמלה מיום הפגיעה, בהתאם לסעיף 296 לחוק לפני התיקון ולא לפי תקנה 6 (א)(2). לחילופין, יש להכיר בזכאות לגמלה לתקופה של 48 חודשים לפני הגשת התביעה, מכח נוסחו החדש של סעיף 296 לחוק אחרי התיקון, או לפי תקנה 6(א)(3) לתקנות.
8. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לטענתו, יש לקבל במלואה את קביעת בית הדין האזורי, לפי בחודש ינואר 1997 הגיע המערער למשרדו ומילא תביעה לגמלת ילד נכה אך ביקש שלא להגיש את התביעה. מדובר בקביעה עובדתית, המבוססת כראוי בחומר הראיות והעדויות אשר הוצגו בפניו ואין מקום להתערב בה. עוד טוען המוסד כי לעניין תקופת הזכאות למפרע, אין מקום להחיל בעניינו של המערער את הוראת סעיף 296 שהינה הוראה כללית, מקום בו קיימת הוראה ספציפית שבתקנה 6(א) לתקנות. מוסיף המוסד ומדגיש כי על המקרה שלפנינו חלה תקנה 6(א)(2) לתקנות, העוסקת בילד הזקוק להשגחה מתמדת ולפיכך אין מקום לתחולת תקנה 6(א)(3).
9. שתיים הן השאלות שעלינו להכריע בהן בערעור זה: האחת, מה דינה של פנייתו של המערער למוסד בחודש ינואר 1997. האם יש לראות בפנייה זו משום "תביעה" עליה חלות הוראות סעיף 222א לחוק ותקנה 6 לתקנות. שאלה שניה היא האם מיום הגשת התביעה ניתן לשלם גמלה למפרע מיום הפגיעה.
10. על מנת לממש זכות לקבלת גימלה, על המבוטח להגיש "תביעה" למוסד (דב"ע נא/31- 0
המוסד - אהרון ציון, פד"ע כג' 367 ; לג/51- 0
יצחק אדרי -
המוסד, פד"ע ד' 381). הגשת תביעה היא תנאי חיוני והכרחי ובלעדיה לא תבחן זכאותו של התובע. בדב"ע לח/95-0
המוסד לביטוח לאומי - יצחק בר פד"ע י', 247 נאמר כך: