סגן הנשיאה יגאל פליטמן
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו (השופט יצחק לובוצקי; ב"ל 4821-09) מיום 5.7.11, בו נדחתה תביעת המערערת להכיר באירוע המוחי בו לקתה כתאונה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79
לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995.
רקע עובדתי
2. המערערת, ילידת 1968, גננת במקצועה, שימשה כמנהלת גן ילדים.
3. ביום 2.3.2009 הגישה המערערת תביעה למשיב (להלן-
המוסד) לתשלום דמי פגיעה. בטופס התביעה כתבה המערערת, כי איבדה הכרה במהלך פעילות רציפה עם הילדים ועל פי בדיקות בבית החולים התברר כי ביום 4.1.2009 עברה אירוע מוחי.
בין לבין ביום 27.8.09 הודע למערערת על ידי מנהל תחום באגף בכיר כח אדם בהוראה על סיום שירותה במשרד החינוך, לאחר שוועדה רפואית מוסמכת קבעה כי ישנה סיבה רפואית מספקת להפסקת שרותה.
4. בהודעה לחוקר המוסד מיום 12.3.09 מסרה המערערת כי ביום 4.1.09 הגיעה לגן כרגיל כמו כל יום והרגישה טוב ובהמשך הסבירה כי "...
בערך בשעה 10:30, תוך כדי עבודה עברתי בין הילדים שהיו בקבוצות פעילות, ואיבדתי את ההכרה. הגוף שלי פשוט קרס, בערך כחצי שעה לפני שאיבדתי את ההכרה הייתה לי סחרחורת חזקה ביקשתי מהסייעת להכין לי כוס תה והמשכתי לעבוד". לשאלת החוקר האם באותו יום היה אירוע חריג בעבודה, השיבה המערערת כי "
כל יום יש אירוע חריג בגן... זה לא כל יום אירוע חריג, יש לפעמים ילד שמכה, ילד שמתפרע זה יום יום קורה בגן הילדים". עוד נשאלה המערערת האם ביום האירוע או קודם לכן היה לה ויכוח עם הסייעת או עם אחד ההורים, והשיבה כי "
לא, לא היה שום ויכוח כזה".
בהמשך סיפרה המערערת לחוקר כי בשנת 2007-2008 היו לה יותר סחרחורות וכי היא עברה שנה קשה בשל הטרדה מצד אחת האמהות אשר התלוננה עליה במשרד החינוך. בעקבות תלונות אלו זומנה המערערת לשיחה במשרד החינוך ולשימוע בעיריה. המערערת ציינה כי היא קושרת את מה שקרה לה לפני שנה עם קרות האירוע מפני שעברה משבר נפשי מאוד קשה.
5. תביעת המערערת נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 19.3.09, מן הטעם שלא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב עבודתה של המערערת, אשר הביא לאירוע המוחי בו לקתה ביום 4.1.09. עוד נכתב כי מאמץ או מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי וכי האירוע המוחי בו לקתה המערערת התפתח כתוצאה ממחלה טבעית.
כנגד החלטת המוסד הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האזורי.
ההליך בפני בית הדין האזורי ופסק דינו
6. בכתב התביעה חזרה המערערת על האמור בטופס התביעה למוסד והסבירה כי ביום 4.1.09, בעת ששהתה בגן הילדים אותו היתה מנהלת, איבדה את הכרתה בנוכחות הסייעת והילדים, ומיד לאחר מכן פונתה לבית החולים ובמהלך אישפוזה התברר כי עברה אירוע מוחי.
בהמשך, תיארה המערערת את מסכת ההטרדות שספגה מצד אמא של אחד הילדים בגן בשנת הלימודים שקדמה לשנה שבה אירע האירוע המוחי. לדברי המערערת, אותה אם החלה להטרידה באופן ממושך לאורך כל השנה ואף להסית את ההורים כנגדה. בהמשך תיארה המערערת כיצד הטרדות אלה השפיעו על מצבה, כאשר חשה בפגיעה בשמה הטוב, בכבודה ובמהותה וכן החלה להרגיש מצוקות נוראיות, בעוד היא נאלצת להתמודד עם ההאשמות נגדה מול גורמים במשרד החינוך ובעיריה (סעיפים 16- 19 לכתב התביעה). על דבריה חזרה המערערת במסגרת תצהיר עדותה הראשית תוך שהדגישה כי "
הגורמים הפדגוגיים שמו אותי למטרה, תחת מיקרוסקופ אנושי ותוצאותיו גרמו אצלי ללחץ רציף, אשר הביא לתוצאת הבאושים הקשה, אירוע מוחי". (סעיפים 15-20)
7. במסגרת התצהיר המשלים העלתה המערערת לראשונה את הגרסה כי ביום שישי, 2.1.09, ארע דבר אשר הוביל לקרות האירוע המוחי ביום 4.1.09. בקשר לכך תיארה המערערת כי ביום 2.1.09 הגיעה לגן עם רכבה, ובזמן שהמתינה לפינוי החניה, רכב שעמד מאחוריה החל לצפור בחוזקה. לטענתה, סימנה לאותו הורה כי היא ממתינה להיכנס לחניה, אך הנהג המשיך לצפור ואף לקלל, גם כאשר יצאה מרכבה. המערערת המשיכה ותיארה כי גם לאחר מכן, האירוע הותיר אותה רועדת ומפוחדת והיא התקשתה מאוד לתפקד באותו היום. בנוסף, המערערת ציינה כי גם עברה שבת "קשה מאוד", אך בכל זאת התייצבה לעבודה ביום ראשון 4.1.09 (סעיפים 4-14 לתצהיר המשלים).
בהמשך, הוסיפה המערערת וטענה כי ביום האירוע עצמו הייתה אלימות קיצונית של אחד הילדים בגן, והיא בודדה אותו ונלחצה מאוד. בהמשך תיארה המערערת כי בעת שנשענה על הקיר, ורכנה לקבוצות למידה לעזור להם הסייעת הרגיעה אותה וניגשה להכין לה תה ובזמן הזה היא נפלה ואיבדה את הכרתה.
8. בית הדין האזורי דחה את התביעה משלא שוכנע כי המערערת הוכיחה קיומו של קרות אירוע תאונתי בעבודה במועד הנטען, ביום 2.1.09. בית הדין האזורי סמך קביעתו על הנימוקים הבאים:
א. גרסת המערערת באשר למה שארע ביום 2.1.09 הועלתה לראשונה על ידה רק בשלב הגשת התצהיר המשלים; עד לאותו מועד, האירוע הנטען לא הוזכר על ידי המערערת, לא בטופס התביעה, לא בהודעתה בפני החוקר, לא במסגרת תצהיר עדותה הראשית ואף לא במסגרת המסמכים הרפואיים;
ב. המערערת הודתה כי אירועים של אלימות בין ילדים היו עניין שבשגרה. זאת, בניגוד לגרסתה שמסרה בתצהיר המשלים, שם טענה כי ביום 4.1.09 היה אירוע של אלימות קיצונית בין הילדים; גם בהודעה בפני החוקר, לא מופיע כל אזכור של מקרה אלימות קיצונית בין הילדים בגן, באותו מועד;
ג. עדה מטעם המערערת, גב' זיוה אבידן, הסייעת בגן (להלן-
הסייעת), לא סיפרה לחוקר על אותו אירוע נטען מיום 2.1.09, אלא במועד הגשת תצהיר העדות הראשית; בהודעתה בפני החוקר ציינה מפורשות כי יום 4.1.09 היה יום רגיל, וכי לא אירע כל אירוע חריג בימים הסמוכים שקדמו לקרות האירוע המוחי;