השופט יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציג העובדים מר דוד טבח; ב"ל 6419/07) בו נדחתה תביעת המערער, עורך דין עצמאי, להכיר בתאונת דרכים שאירעה לו ביום 26.3.2004, כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן-
החוק).
2. יצויין, כי המערער הגיש תביעתו למשיב (להלן-
המוסד) רק ביום 19.9.2006, כלומר, כ- 30 חודשים לאחר קרות התאונה.
3. בהודעתו לחוקר המוסד תיאר המערער את השתלשלות האירועים ביום התאונה. להלן נפרט את דברי המערער כפי שפורטו בפסק הדין האזורי, כך:
"
לדברי התובע (הוא המערער - י.פ.)
במהלך יום 25.3.2004 התקשר הוא ללקוח שלו בשם אילן שלי (להלן: "מר שלי" או "הלקוח") וביקש ממנו להגיע אליו למשרד לצורך הכנת התיק המשפטי שלו לקראת דיון דחוף בעניינו. מר שלי הודיע לו כי יתן לו תשובה בשעות הצהריים האם יוכל להגיע למשרד. בסביבות השעה 16:00 התקשר אליו מר שלי והודיע לו כי לא יוכל להגיע למשרדו מסיבות משפחתיות אישיות, ומשום כך הוא מבקש ממנו להגיע עם החומר המשפטי אליו הביתה בשעות הערב. התובע נענה לבקשה זו, והגיע לביתו של מר שלי ברמלה בשעה 21:00 בערב. כאשר סיימו את פגישתם בסביבות השעה 00:45 לאחר חצות (ביום 26.3.2004), יצא התובע בדרכו לדירתו הממוקמת ברחוב האלה מס' 1 בלוד. כאשר הגיע לכביש הראשי של לוד איבד שליטה על המכונית עקב כתם שמן על הכביש. כתוצאה מאיבוד השליטה של הנהג, הרכב התהפך והתובע נחבל בכל חלקי גופו ושבר את שורש כף ידו".
ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו
4. בתצהירו העיד המערער, כי התאונה גרמה לו לאי כושר לעבוד במשך שלושה חודשים.
5. בפני בית הדין האזורי העידו מר שלי, הלקוח שבביתו נערכה הפגישה, ומר נתן כהן, המתגורר בשכנות לדירתו של המערער בלוד.
6. השאלה שעמדה בפני בית הדין האזורי היתה, האם תאונת הדרכים שאירעה למערער ביום 26.3.2004 בסביבות השעה 1:00 בלילה התרחשה כאשר חזר המערער לביתו מפגישה עם לקוחו, מר שלי, ומשכך היא תאונה שאירעה לו תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו, בהתאם לסעיף 79 לחוק. יצויין, כי המוסד לא חלק על עצם קרות התאונה, אלא על הקשר שלה לעבודתו של המערער.
7. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת תאונת עבודה. באשר לשיהוי בהגשת תביעתו של המערער למוסד העלה בית הדין תמיהתו, כיצד זה מי שהוא עורך דין במקצועו משתהה זמן כה רב בעמידה על זכויותיו וקבע, כי שיהוי זה מרמז על כך שהמערער עצמו לא היה בטוח שיש קשר ממשי וברור בין נסיעתו בחשכת לילה לדירה הנמצאת בבעלותו בלוד, לבין הפגישה שערך קודם לכן עם מר שלי.
עוד קבע בית הדין, כי בתביעה שהגיש המערער למוסד לתשלום דמי פגיעה כתב, כי התאונה אירעה לו כאשר נסע מבית הלקוח לביתו שבלוד על מנת לקחת חומר משפטי לצורך דיון שהיה אמור להתקיים בבית המשפט למחרת היום. בדיון ההוכחות שהתקיים בבית הדין האזורי אישר המערער שאותו דיון לא תוכנן למחרת היום, שכן התאונה אירעה בלילה שבין יום חמישי לשישי, יום שבו כידוע לא מתקיימים דיונים בבתי המשפט, אלא בשבוע שלאחר מכן. המערער לא המציא לבית המשפט אישור על קיומו של אותו דיון, למרות שניתנה לו האפשרות לעשות כן.
המערער העיד, כי ככלל הוא אינו נוהג להיפגש עם לקוחותיו בבתיהם, למעט במקרים חריגים ומיוחדים. בית הדין קבע, כי המערער לא הוכיח כי היה צורך דחוף כלשהו במפגש הלילי בביתו של מר שלי באותו מועד. עוד הצביע בית הדין האזורי על כך, שלמרות שהמערער העיד כי מר שלי הינו לקוח חדש שלו, אותו הכיר רק בשנת 2004, וכך העיד גם מר שלי עצמו, הרי שבייפוי הכוח שהוגש לבית הדין נרשם התאריך 10.3.2003. בית הדין קבע, כי עובדה זו מחלישה את טענתו של המערער לפיה נדרש טיפול דחוף כלשהו בענייניו של מר שלי ביום האירוע, שהצדיק את הפגישה הלילית בביתו. בית הדין האזורי נטה לחשוב, כי מדובר היה בארוחת ערב ידידותית שנערכה בביתו של מר שלי בשעות הערב, ולא בפגישה עסקית.
באשר ליעד נסיעתו בעת שאירעה התאונה קבע בית הדין, כי המערער אישר שכתובתו הפורמלית היא בראשון לציון, זאת בניגוד לעדותו לפיה בתום הפגישה עם מר שלי נסע לביתו שבלוד. המערער טען, כי הכתובת הרשומה בראשון לציון היא כתובתה של אימו, אלא שטרם נישואיו התגורר במשך השבוע בדירתו שבלוד, ואילו אצל אימו התגורר בסופי השבוע. בית הדין קבע כי עדות זו נוגדת את עדותו של מר כהן, שכנו של המערער מלוד, שהעיד כי היה רואה את המערער בסופי השבוע בדירה בלוד. משכך קבע בית הדין כי ישנו קושי לקבוע היכן הוא מעונו הקבוע של המערער לצורך ההכרה בתאונה שאירעה בדרכו מעבודתו למעונו כתאונת עבודה.
לאור האמור, ומשנטל ההוכחה הוטל על המערער בהיותו עובד עצמאי, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.
הערעור
8. בערעורו טען המערער, כי לא היה מקום ליתן משקל כה רב לשיהוי בהגשת תביעתו, שכן היה טרוד באותה תקופה בענייני פרנסתו ובנישואיו, וודאי שאין להשליך מכך על הקשר שבין הפגישה עם לקוחו לתאונה. כך גם באשר למשמעות שנתן בית הדין האזורי לשיהוי בהתחשב בהיותו של המערער עורך דין במקצועו. באשר למהות הפגישה טען, כי הפגישה בביתו של מר שלי לא היתה מתקיימת אלמלא היה צורך לדון בענייניו המשפטיים של מר שלי. עוד ציין המערער לעניין זה, כי בהתאם לפסיקה, די שיוכח כי מדובר היה בפעולה נלווית לעיסוקו, ולאו דווקא בפעולה השייכת מהותית לעיסוקו. באשר לשעת הפגישה טען המערער, כי באותה תקופה היה עורך דין צעיר בתחילת דרכו, ומשכך נהג לעבוד ולערוך פגישות גם בשעות בלתי שגרתיות, וגם ללא צורך דחוף כלשהו. עוד טען, כי אין לייחס משקל לכך שלא הוכיח את קיומו של הדיון שלקראתו נסע לביתו שבלוד לקחת חומר משפטי, שכן חלוף הזמן הקשה עליו להמציא אותה ראיה, וכן כי היה נוהג, אז והיום, לאסוף תיקים משפטיים לביתו על מנת לעבור עליהם במשך סוף השבוע. באשר לייפוי הכוח טען כי מדובר בשגגה בלבד, שבעטייה נרשמה שנת 2003 כמועד החתימה על ייפוי הכוח, ולא שנת 2004. באשר לעדותו של מר כהן טען המערער, כי אמנם נהג לבלות את רוב סופי השבוע באותה תקופה עם אימו בראשון לציון, אולם בחלק מסופי השבוע שהה בביתו שבלוד, וכי מגוריו בלוד הוכחו על ידו בבית הדין האזורי.
9. בהליך זה התקיימו שתי ישיבות קדם ערעור, בניסיון לעמוד על דיוקם של דברים. משכך, בישיבת קדם הערעור הראשונה הורה בית הדין להמציא לו את כל החומר הרפואי הנוגע לתאונה, צילום של התיק המשטרתי המלא הקשור אליה, והחומר הרלבנטי מחברת הביטוח. המערער הודיע לאחר הדיון כי התיק המשטרתי בוער, וכי לחברת הביטוח לא נמסרה הודעה בעניין. עם זאת הגיש המערער את כתב התביעה שהוגש כנגד חברת הביטוח, דו"ח חדר המיון וטופס ההודעה על התאונה למשטרה. כמו כן הגיש המערער תצהיר של עו"ד ניסים הראל אשר הכיר בין מר שלי למערער. לאחר מכן הודיע המערער לבית הדין, כי לא הצליח לקבל חומר נוסף מבית החולים.
10. בישיבת קדם ערעור נוספת שהתקיימה, הסכימו ב"כ הצדדים, כי פסק הדין יינתן על ידי המותב על יסוד סיכומיהם בכתב, וכלל חומר התיק.
11. המערער חזר בסיכומיו, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והוסיף, כי למעשה בבית הדין האזורי לא נטענה כל טענה בדבר הצורך בהוכחת היותה של הפגישה עם מר שלי פגישת עבודה, אלא הדיון התמקד בטענות אחרות, דוגמת מקום התאונה, מקום מגוריו של המערער ועוד. משכך, לא ניתנה לו ההזדמנות להעיד עדים נוספים באשר למטרתה של אותה פגישה.
12. ב"כ המוסד טען, כי מדובר בערעור עובדתי, וכי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהיותו עצמאי להראות כי אירעה לו תאונת עבודה כמשמעותה בחוק.
דיון והכרעה