סגן הנשיאה יגאל פליטמן
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת סיגל דוידוב מוטולה ונציג הציבור מר יוסף פרלמן; ב"ל 2475/04; בל 2889/04), אשר דחה את תביעת המערערות על החלטות המוסד ביטוח לאומי, לפיהן נשללה מהמערערות גמלת הנכות הכללית לה היו זכאיות, מהטעם שהן אינן עונות עוד על הגדרת "נכה" בסעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995.
עובדות המקרה, ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו
2. בפסק דינו פירט בית הדין קמא את המסכת העובדתית הרלוונטית לענייננו:
"א. התובעות הינן תאומות, ילידות שנת 1968, הסובלות מתסמונת "מרקיו" המתבטאת בין היתר בקיצור קומה ובעיוותים במבנה השלד. המערערות הוכרו כבעלות נכות כללית בשיעור 100% וקיבלו גמלת נכות כללית החל משנת 1995.
ב. בשנת 1998 החלו התובעות להתנדב בנתבע והחל מחודש מרץ 1994 החלו לעבוד בסניף הנתבע בנתניה במשרה חלקית (50% משרה).
ג. ביום 15.2.01 (ביחס לתובעת 2) וביום 28.11.01 (ביחס לתובעת 1) הודיע הנתבע לתובעות על הפסקת תשלום קצבת הנכות, באופן רטרואקטיבי החל מחודש אוקטובר 2000, בהתחשב בהעלאת שכרן אשר הוציאה אותן מהגדרת "נכה" לפי החוק, ודרש מהן להחזיר את החוב שנוצר בגין הקצבאות ששולמו להן בתקופה בה לא נחשבו "נכות".
ד. ממועד קבלת מכתבי הדחייה התכתבו התובעות עם גורמים שונים בהנהלת הנתבע (מכתבים לדוגמא שנשלחו על ידן החל מיום 23.2.01 ואילך הוגשו כמוצגים נ/2, נ/3 ו - נ/8) אך לא חל שינוי בהחלטת הנתבע. תביעת התובעות לבית הדין הוגשה רק ביום 25.1.04 (ביחס לתובעת 2) וביום 16.2.04 (ביחס לתובעת 1)"
3. בפסק דינו דן בית הדין האזורי בשלושה עניינים אשר נמצאו במחלוקת בין הצדדים. באשר לסוגיית ההתיישנות, פסק בית הדין האזורי כי, יש לדחות תביעת המערערות על הסף. משהמערערות קיבלו את מכתבי הדחייה, בדואר רשום, בסמוך לאחר משלוחם ולמרות זאת הגישו את כתבי התביעה רק כשלוש שנים לאחר מכן. זאת, על אף שעל גבי מכתבי הדחייה נרשם במפורש כי ניתן להגיש התביעה לבית הדין תוך שישה חודשים ועל אף שהמערערות כעובדות המוסד לביטוח לאומי (להלן -
המוסד) מודעות לחשיבות העמידה בלוחות הזמנים. עוד קבע בית הדין כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בשיקול דעת המוסד לגבי עצם העלאת טענת ההתיישנות. מעבר לצורך דן בית הדין האזורי אף בטענות לגופן.
4. לגבי סוגית החזר ההוצאות, פסק בית הדין האזורי כי לאור הנוסח החד משמעי של הוראות החוק והתקנות בסוגיה זו ומשלא הייתה מחלוקת כי תשלומי אחזקת הרכב מחויבים בדמי ביטוח, אין בית הדין רואה אפשרות חוקית שלא להכליל את תשלומי אחזקת הרכב שקיבלו המערערות כחלק מ"הכנסתן" לצורך חישוב הצמצום בהשתכרותן. לפיכך נפסק כי בדין פעל המוסד עת כלל בשכר המערערות, לצורך חישוב הצמצום בהשתכרותן, גם את החזרי ההוצאות בגין אחזקת רכב (לרבות החזרי ביטוח ו"טסט" המשולמים כנגד קבלות). בית הדין קמא הדגיש כי החישוב מבוצע לגבי כל חודש בנפרד וכי לגבי החודשים בהם הצמצום בהשתכרות היה 50% ומעלה - זכאיות המערערות לקבלת הקצבה.
5. אשר לטענות המערערות, לגבי אופן חישוב הצמצום בהשתכרות על בסיס 90% מהשכר הממוצע במשק, קבע בית הדין האזורי כי, המערערות לא עמדו בנטל להוכיח את התקיימות תנאיו של סעיף 6(1) לתקנות
הביטוח הלאומי (ביטוח נכות)(צמצום בהשתכרות) התשמ"ד - 1984 (להלן -
תקנות ביטוח נכות). נקבע כי החלופה הרלוונטית למערערות הינה החלופה השנייה לתקנה 6(1) לתקנות ביטוח נכות, מאחר והמערערות אינן בעלות תואר אקדמי. בית הדין קמא פסק כי המערערות לא הוכיחו שלמדו במסלול הנמשך שלוש שנות לימוד ואף לא שלימודיהן בפועל ארכו שלוש שנים. טענת המערערות לפיה "
לימודים רצופים של 18 חודשים שקולים בהיקפם ל - 3 שנות לימוד אקדמאיות" נטענה בעלמא. עוד נקבע כי המערערות לא הוכיחו שיש להן הסמכה לעסוק בייעוץ מס. לפיכך יש לדחות טענת המערערות לחישוב הכנסתן הקובעת לפי 110% מהשכר הממוצע במשק. בשולי פסק דינו ציין בית הדין כי חובה של מערערת 2 בוטל על ידי הוועדה לביטול חובות וכי מומלץ למערערת 1 לבצע פנייה דומה.
מכאן הערעור שלפנינו.
ההליך לפנינו
7. בישיבת קדם הערעור הגיעו הצדדים להסכמה לפיה סיכומי המוסד בבית הדין האזורי ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמו ובא כח המערערות יגיש סיכומיו בכתב תוך 30 יום. במעמד הדיון, הודיענו בא כוח המערערות כי מערערת 1 נפטרה, למרבה הצער, בתאונת דרכים.
8. עוד טען בא כוח המערערות, במעמד ישיבת קדם הערעור, כי נערכה פנייה לוועדה לביטול חובות בהמלצת בית הדין האזורי. החוב בוטל על פניו אולם בפועל לא בוטל. לאור זאת, הורתי למוסד להודיע את אשר נעשה לעניין ביטול החוב על פי החלטת הוועדה לביטול חובות, נוכח טענת בא כוח המערערות לעניין זה.
9. ביום 2.5.11 הודיע המוסד כי חובה של מערערת 2 בוטל וכי קיימים חובות בעניינה, אשר נוצרו בין השנים 2010-2011, לאחר תקופות החוב הנדונות בהליך זה, המקוזזים מקצבאות להן היא זכאית.
10. ביום 6.6.11 הודיע בא כוח המערערות כי המוסד לא מחק את יתרת חובה של מערערת 1 ז"ל וכי קיימת לה יתרת חוב במחלקת נכות כללית בסך של 16,633 ש"ח. בא כוח המערערות ביקש כי בית הדין יורה למוסד לבדוק עניין מחיקת חוב מערערת 1 בצורה יסודית. בתגובתו, מיום 14.8.11, טען המוסד כי מעולם לא נמחק חובה של מערערת 1 אלא של מערערת 2 בלבד.
11. בהחלטתי מיום 6.9.11 קבעתי כי תשובת המוסד מיום 14.8.11, באמצעות עו"ד בכר, לא הניחה דעתנו וכי מתבקשת תשובת היועץ המשפטי של המוסד באשר לחוב האחות שנפטרה, מערערת 1 ז"ל, במיוחד נוכח ביטול חוב האחות השנייה והוראת סעיף 363 לחוק
הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן -
החוק).
12. בתשובת היועץ המשפטי של המוסד, מיום 10.10.11, נטען כי מערערת 1 ז"ל לא הגישה בקשה לוועדה לביטול חובות. בגין חוב מערערת 1 ז"ל נוכה, מקצבאות 8/11-11/11, סך של 2,416 ש"ח. לאור פטירת מערערת 1 הפסיק המוסד הפסיק לנכות את יתרת חוב הגמלה.
עיקר טענות הצדדים
13.
בערעור נטען כי בית הדין האזורי טעה עת קיבל טענת המוסד לעניין התיישנות משעילת התביעה מתחדשת מדי חודש. נטען כי, בית הדין קמא טעה עת לא יישם בעניינן של המערערות את הנחיות המוסד באשר להעלאת טענת התיישנות. לטענת המערערות, יש לראות בנסיבות עניינן כ"נסיבות מכבידות במיוחד" בעטיין יש להתחשב באיחור בהגשת כתב תביעה ולא לטעון לטענת התיישנות. המערערות טענו כי הן נמנעו מלהגיש תביעה נגד המוסד, המעביד שלהן, על מנת לשמור על מקום עבודתן המהווה את מרכז חייהן וכי הן קיוו כי הפנייה לגופים רלוונטיים תוביל לשינוי בהחלטת המוסד. המערערות טענו כי הן מילאו אחר הקבוע בתקנה 6(1) לתקנות ביטוח נכות. המוסד לא הפריך טענת המערערות לפיהן הן למדו מסלול מלא המקביל לשלוש שנות לימוד. בית הדין האזורי טעה, כך טענו המערערות, עת קבע כי טענתן בדבר סיום התמחות בייעוץ מס הועלתה רק בסיכומיהן. משכבר בחקירה הנגדית נטען כי המערערות סיימו התמחותן בייעוץ מס וכי הסתירו עובדה זו בכתב התביעה מפני שנאמר להן על ידי הדרג הבכיר כי במידה ויירשמו כיועצות מס מוסמכות הן יפוטרו מעבודתן במוסד. לפיכך, לפי הקבוע בתקנה 6(1), בסיס חישוב קצבת הנכות להן זכאיות המערערות הינו 110% מהשכר הממוצע ולא 90%, כפי הנפסק בבית הדין האזורי. בנוסף טענו המערערות כי בית הדין האזורי טעה עת קבע כי יש לראות בהוצאות אחזקת הרכב כהכנסת עבודה ולא כהחזר הוצאות שאינו נכלל בשכרן.
14.
בסיכומיו טען המוסד כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענת המוסד, גם בהתחשב בגישה לפיה על המוסד במקרים ראויים לוותר על טענת התיישנות, אין זה מקרה מתאים, נוכח הזמן הרב אשר חלף. המוסד טען כי בתקופה הרלוונטית ניהלו המערערות הליכים משפטיים וכי מסיבות השמורות למערערות, הן נמנעו מלהגיש תביעה כנגד החלטת המוסד מושא ערעור זה. המוסד טען כי מקום בו מדובר בגמלה מתחדשת, המוסד עומד על טענת ההתיישנות בחלוף שישה חודשים בלבד, שכן באפשרות המבוטחים להגיש תביעות חדשות. במקרה זה, כך לטענת המוסד, המערערות לא הגישו תביעות חדשות ומשכך אינן יכולות להיבחן ביחס למועדים מאוחרים יותר ממועד מכתבי הדחייה. כנקבע בפסיקה, אין בחליפת מכתבים בין המערערות למוסד, כדי להוות מחסום מהעלאת טענת ההתיישנות. בנוסף נטען כי, לפי הקבוע בתקנות ביטוח נכות, הכנסה מעבודה תיחשב כל הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה לרבות "
תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו לרבות תשלומים בשל החזקת רכב". המוסד הדגיש כי על סכומי החזרי הנסיעות שולם על ידי המערערות מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי מאז שנת 1994, והמערערות לא חלקו על עניין זה ורק בשלב מאוחר נטען כי דין החזר הנסיעות כהחזר הוצאות. לטענת המוסד, לו היה מדובר בהחזר הוצאות היו המערערות מצרפות לתצהיריהן את הקבלות בגינן נדרשו ההחזרים, אך הן לא עשו כן ולא בכדי. המוסד הפנה לסתירה אשר עלתה בבית הדין קמא לפיה מחד המערערות לא סיימו את תקופת ההתמחות ולפיכך לא קיבלו תעודות הסמכה ומנגד נטען כי המערערות נושאות תעודת הסמכה. בנוסף, על המערערות היה לעבור בחינות ולעבור תקופת הכשרה, התמחות של שנתיים אצל רואה חשבון, תנאים שלפי עדויות המערערות - לא התקיימו. גם התנאי השניאינו מתקיים, מאחר וסכום שנות לימוד המערערות הינו פחות משלוש שנים. לאור האמור, כדין הופסק תשלום קצבת הנכות הכללית של המערערות.
דיון והכרעה