השופטת רונית רוזנפלד
1. המערערת, עצמאית העובדת כנהגת מונית בעיר אילת, הגישה תביעתה לבית הדין האזורי בבאר שבע להכיר באירוע שאירע לה ביום 16.1.09, עת הרימה בסיום משמרת את תיקה, כתאונת עבודה. לטענתה, בעת שהרימה את התיק תוך כדי התכופפות, הרגישה "קליק" בגבה וחשה כי הגב נתפס. מיד בסמוך לכך חשה כאבים עזים בגבה. ב - 24.1.09 פנתה המערערת לבית החולים יוספטל שם אושפזה למשך חמישה ימים בשל כאבי הגב.
2. בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר ונציג הציבור מר משה אזולאי; בל 1841-05) דחה את תביעת המערערת, באשר לפי קביעת בית הדין האזורי, לא הוכיחה המערערת כי התקיים בה התנאי הקבוע בחוק לפיו התאונה הנטענת אירעה "עקב העבודה". מכאן הערעור שלפנינו.
פסק דינו של בית הדין האזורי
3. בית הדין האזורי פסק כי אין בפעולת הרמת תיק המערערת כל קשר לעבודתה, מאחר שבתיק לא היו כספי הפדיון האישי אשר התקבלו במהלך יום עבודתה של המערערת. בתיק היו חפצים אישיים כגון ארנק, איפור ומסמכים. לפיכך נקבע כי לא מתקיים בנסיבות העניין מבחן ה"תוך כדי ועקב העבודה", המחייב קיומו של קשר בין הרמת התיק לעבודה, "
ולא רק קשר רופף
בבחינת לו- לא (אלימינציה)".
4. עוד הפנה בית הדין האזורי לסתירות העולות מן המסמכים הרפואיים לעניין מועד קרות הפגיעה. זאת, בשים לב לכך שברישום הרפואי של קופת החולים מיום 18.1.09 (להלן -
רישום קופת החולים), נרשם כאבים בירך שמאל מזה ארבעה ימים, בטופס התביעה מיום 18.2.09 לתשלום דמי פגיעה (להלן -
טופס התביעה) נרשם כי הפגיעה אירעה ביום 16.1.09 ובתעודה הרפואית הראשונה נרשם 15.1.09.
לוז טענות הצדדים בערעור שלפנינו
5. בישיבת קדם הערעור שהתקיימה בפני הסכימו באי כוח הצדדים, כי הטענות שבכתב הערעור וטיעוניהם בעל פה ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על יסוד סיכומיהם, וכלל חומר התיק.
6.
המערערת טענה כיפסק הדין של בית הדין האזורי לקוני ואינו מנומק. לטענת המערערת, בעובדה שלא היו כספי פדיון אישי בתיק אין כדי לשלול את האירוע כתאונת עבודה, מאחר שהפגיעה ארעה למערערת בסוף יום העבודה. נטען כי בית הדין האזורי שגה בקביעתו לעניין מועד האירוע. ברישום הרפואי מקופת החולים, מיום 18.1.09, נרשם כי הכאבים החלו לפני 4 ימים. אין חולק כי הפגיעה אירעה ביום 15.1.09. לפיכך אין סתירה בין מועד האירוע לנרשם ברישום קופת החולים. עוד נטען כי ניתן להסיק מעדות המערערת בבית הדין האזורי כי התיק הורם על מנת להכניס לתוכו את כספי הפדיון האישי שנמצא במגן השמש.
7.
המוסד לביטוח לאומי(להלן -
המוסד)
טען כי יש לדחות הערעור מנימוקי בית הדין האזורי. נטען כי אין בהרמת תיקה האישי של המערערת כל קשר לעבודתה, שכן מדובר בתיק שבתוכו חפצים אישיים. עוד טען המוסד כי בשים לב לעובדת היות המערערת עובדת עצמאית, מוטל על המערערת הנטל להוכיח את הקשר שבין הפעולה לבין העבודה. נטען כי ברישומים הרפואיים המערערת אינה מזכירה את הפגיעה, ורק לאחר כחודש טוענת המערערת לראשונה, בפנייתה למוסד, כי אירעה פגיעה בעבודה. עוד נטען כי ישנן סתירות בגרסאות במערערת - מחד טענה המערערת כי האירוע אירע עת יצאה מהמונית ובמקום אחר טענה המערערת שהאירוע אירע לה בהיותה במונית.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינו בפסק הדין מושא הערעור ובטענות הצדדים, כפי שמצאו ביטויים בכתב ובעל פה, ובחנו כלל החומר בתיק, הגענו לכלל החלטה כי דין הערעור להתקבל, וזאת מהטעמים המפורטים להלן.
9. סעיף 79 לחוק
הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 מגדיר תאונת עבודה כ"
תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".
חזקת הסיבתיות המעוגנת בסעיף 83 לחוק, לפיה "
תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך" אינה חלה על עובד עצמאי. כך שעל העובד העצמאי מוטל הנטל להוכיח את שני היסודות הקבועים בסעיף 79 לחוק, דהיינו כי התאונה אירעה תוך כדי עיסוקו ועקב עיסוקו.
10. כדי להוכיח כי התאונה אירעה
עקב העיסוק במשלח היד, על העובד העצמאי להראות כי הפעולה בה נפגע נעשתה "...
לצורך עיסוקו במשלח ידו, בין שתראה בה פעולה השייכת מהותית לעיסוק עצמו ובין שתראה בה פעולה הנלווית לעיסוק". עוד נפסק בהקשר זה כי "
נראה כתאונת עבודה כל מקרה בו נפגע אותו עובד עצמאי עת עסק בדבר שסביר היה שיעשה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו" (עב"ל 104/99
גבריאל ברדה - המוסד לביטוח לאומי, פ"ד לח 241 וכן דב"ע מה/ 0-128
זאב קליפר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח, 28).
ומן הכלל אל הפרט
11.בענייננו, המערערת התכופפה בתוך רכבה כדי להרים את תיקה האישי בסיום משמרת עבודתה, דהיינו תוך כדי עבודתה. כך קבע בית הדין האזורי על פי גרסת המערערת, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה עובדתית זו, הנסמכת על הממצאים שהונחו בפני הערכאה הדיונית, ובכלל זה גרסת המערערת בהודעתה לחוקר המוסד מיום 22.3.09 (להלן -
הודעת המערערת למוסד), והנרשם בטופס התביעה. משכך, השאלה אשר נותרה לבחינתנו הינה האם יש לראות ב"התכופפות" כפעולה "עקב עיסוק" המערערת בעבודתה.
12. בחינת כלל המסמכים שלפנינו מעלה כי פעולת הכיפוף נערכה כחלק משגרת סיום יום העבודה, בצאת המערערת מהמונית וכלשונה של המערערת, בהודעתה למוסד:
"המקרה שלי קרה בסוף יום עבודה סיימתי את המשמרת הגעתי הביתה נכנסתי לחניה של הבניין התכופפתי להרים את התיק האישי שלי ששכב על רצפת המונית ליד רגל שמאל, התכופפתי התכופפות רגילה ואז הרגשתי כאב ... לקחתי את התיק ונכנסתי הביתה". כך עולה גם מטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה, מיום 18.2.09.
13. אומנם ברי כי הרמת תיק אינה פעולה השייכת מהותית לעיסוק המערערת כנהגת מונית. יחד עם זאת, בשים לב לאמור ובנסיבות המקרה, משבוצעה הפעולה במסגרת ההתארגנות בסוף יום העבודה לתכלית הקשורה בסיום המשמרת, הרי שיש להכיר בפעולת הכיפוף כפעולה הנלווית לעיסוק, אשר נעשתה עקב עיסוק המערערת במשלח היד כנהגת מונית. מדובר בפעולה טבעית, סבירה, המתבקשת מעצם הנסיבות.
14.
באשר למועד התרחשות התאונה - בפסק דינו הוסיף בית הדין האזורי והתייחס לסתירה העולה בין המסמכים השונים, בדבר מועד הפגיעה. שבטופס התביעה נכתב כי מועד התאונה הינו ה - 16.1.09, בעוד בתעודה הרפואית הראשונה נרשם כי הפגיעה קרתה ביום 15.1.09, וברישום הרפואי של קופת החולים מיום 18.1.09 נכתב "כאבים בירך שמאל מזה ארבעה ימים". לאחר שנתנו דעתנו לנרשם במסמכים שבתיק, אנו סבורים כי אין למצוא סתירה בין הרישומים השונים.