פסק-דין בתיק עא 6580/05

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת א. ניקוטרה-באום), בת"א 5511/01, מיום 10.8.05, אשר קבע כי המשיב 1 (להלן - "המשיב") אחראי לנזקיה של המערערת בתאונה שארעה ביום 27.9.98 וכן קבע את גובה הפיצויים. המשיבה 2 הינה מבטחתו של המשיב.

בית משפט קמא קבע, לאחר ששמע את גרסתם של המערערת ושל בעלה וכן את גרסתו של בנו של המשיב, כי המערערת, שעבדה בחנותו של המשיב כקופאית, נפלה בחנות משנתקלה בכבל חשמלי שהיה מושלך על הרצפה. למערערת נגרם שבר ברדיוס הדיסטאלי ובאולנה עם תזוזה מינימלית ביד ימין. בית המשפט קבע, כי המשיבים לא נקטו את האמצעים הסבירים הנדרשים והפרו את חובת הזהירות כלפי המערערת, ולכן יש לראותם כאחראים לתאונה. עוד קבע בית משפט אשם תורם של המערערת בשיעור של 10%.

אשר לפן הרפואי - לבית המשפט הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים, ובית המשפט מינה מומחה מטעמו. בפסק הדין קבע בית משפט קמא את נכותה של המערערת בשיעור משוקלל של 12.3% בגין פגיעה בשורש כף היד, וזאת לאחר שדחה את מסקנותיהם של המומחים מטעם שני הצדדים, אשר העידו לפניו. בית המשפט אימץ את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט והוסיף לכך נכות בתחום הנוירולוגי בשיעור של 2.5% בגין הפגיעה בעצב המדיאני ביד ימין.

בית משפט קמא קבע, כי למערערת ישולמו פיצויים בגין הפסדי שכר בעבר בסך של 1,987 ש"ח הצמודים מיום 4.5.05, המהווים 25% משכרה של המערערת עובר לתאונה; פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בסך של 25,400 ש"ח; בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך של 1,500 ש"ח; בגין עזרה וסיעוד לעבר 6,000 ש"ח; עזרה וסיעוד לעתיד בסך של 10,000 ש"ח; ונזק לא ממוני בסך של 35,000 ש"ח. בהחלטה משלימה מיום 9.10.05 קבע בית משפט קמא, כי מסכום הפיצויים ינוכה סך של 29,820 ש"ח אשר קיבלה המערערת כמענק מהמוסד לביטוח לאומי, שכן הפגיעה אירעה במהלך עבודתה והוכרה כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל. כמו כן קבע בית המשפט את המשיבים לשאת בהוצאות המערערת וכן בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ערעורה של המערערת מופנה כלפי האשם התורם שקבע לה בית משפט קמא, וכן נטען כי בית המשפט קפץ את ידו בסכום הפיצויים במירב ראשי הנזק. הערעור שכנגד מופנה הן ביחס לקביעת אחריותם של המשיבים לשאת בנזקיה של המערערת והן בשאלת גובה הפיצויים. אשר לכך נטען, כי בית משפט קמא קבע פיצויים גבוהים מאלו שהוכחו על ידי המערערת או מאלו שראוי היה לפסוק לה בראשי הנזק השונים.

לאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים ועיינו בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, נחה דעתנו כי בכל הנוגע לשאלת האחריות, הן אחריותם של המשיבים והן אחריותה של המערערת, מושתת פסק הדין על אדנים יציבים, ואיננו רואים מקום להתערב בעניין זה. מסקנותיו של בית המשפט נסמכו על הראיות שבאו לפניו ועל האמון שניתן בעדים מטעם המערערת. כמו כן יש להזכיר את הודעתו של המשיב למבטחתו (ת/1), שם נכתב כי המערערת "נתקלה בחוט חשמל בתוך העסק ונפלה על היד". כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות הנסמכות על אמון אשר רחש בית משפט לעדים שבאו לפניו.

כמו כן הגענו למסקנה, כי על אף טענות בא כוח המשיבים, אין מקום להתערב בקביעת גובה הנכות הרפואית שקבעה הערכאה המבררת. נציין, כי הנימוק שניתן בפסק הדין לקביעה זו מקובל עלינו.

עם זאת מצאנו, כי יש מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק למערערת בדרך של תוספת לסכום הפיצוי שנקבע. אף כי סבורים אנו שאין מקום לבחון כל ראש נזק בפני עצמו, נציין כי בראשי הנזק של כאב וסבל, עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד, קפץ בית המשפט ידו באופן שמצדיק התערבותה של ערכאת הערעור, וזאת לנוכח גובה הנכות ומיקום הפגיעה בידה הדומיננטית של המערערת. במצב דברים זה, רואים אנו להוסיף לסכום הפיצוי הכולל שנפסק למערערת תוספת בסך של 70,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין של בית משפט קמא. תוספת זו כוללת גם הפרשי הצמדה וריבית בגין הפסדי שכר לעבר שהיה ראוי שיפסקו מיום התשלום על ידי המל"ל למערערת ולא באופן שרירותי כפי שנקבע בפסק הדין.

אשר לשכר טרחת עורך דין שנפסק בערכאה קמא, דומה כי נפלה טעות בכך שנקבע כי שכר הטרחה יעמוד על שיעור של 13% מגובה הפיצוי, כפי שנקבע בדרך כלל בתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וראוי שיועמד על שיעור של 20% מגובה הפיצוי בהיעדר נסיבות מיוחדות. במקרה דנן, לא פירט בית משפט קמא מדוע זה העמיד את שכר הטרחה על השיעור האמור, ולפיכך סבורים אנו כי יש מקום לקבוע כי שכר הטרחה יועמד על 20% מגובה הפיצוי הכולל (כולל התוספת שנקבעה בפסק דין זה), בצירוף מע"מ כחוק, וכך אנו פוסקים.

כמו כן, אנו קובעים חיוב בהוצאות המערערת בערעור בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

הפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט יושב לה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום ה' בטבת, תשס"ז (26 בדצמבר 2006) בהיעדר הצדדים.