השופטת יעל וילנר:
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, בת"א 17761/02, שניתן על ידי כב' השופט א' אליקים ביום 17.7.07.
2. השאלה שעמדה לפתחו של בית המשפט קמא הייתה, האם החלטה על טיפול שמרני בשבר דחוס בירכו של התובע במטרה לאפשר איחוי השבר ללא ניתוח, הייתה החלטה סבירה.
העובדות בתמצית
3. המערער, רב-חובל בצי הסוחר, נפל ביום 3.12.97 במהלך הפלגה ונחבל בירכו הימנית. המערער נבדק פעמיים במרפאת ימאים בהונג-קונג (בתאריכים 6.12.97 ו-20.12.97). בשתי הבדיקות לא אובחן שבר בירכו. המערער המשיך לתפקד כרב-חובל באונייה ודרך על רגלו הימנית לפחות באופן חלקי, עד שובו לארץ שאז פנה ביום 12.1.98 לקבלת טיפול במרפאת שירותי בריאות כללית בנתניה (המשיבה 1). בבדיקתו אובחן שבר תת-כיפתי (Sub Capital) של עצם הירך. המערער הופנה לאשפוז במחלקה האורתופדית בבי"ח מאיר בכפר סבא (המשיב 2 להלן - "בית החולים"). מנהל המחלקה האורתופדית פרופ' הילל, אשר טיפל במערער באופן אישי, החליט שלא לנתח את המערער אלא לנקוט בטיפול שמרני ולהמתין לאיחוי השבר באופן טבעי, תוך מעקב צמוד אחר מצבו של המערער.
4. באחד עשר החודשים העוקבים, הגיע המערער לתשע פגישות מעקב במרפאה האורתופדית של בית החולים, בתאריכים 12.2.98, 15.3.98, 23.4.98, 26.5.98, 30.6.98, 2.8.98, 15.10.98, 27.10.98 ו-17.11.98.
בכל הפגישות בוצעה בדיקת הדמיה (צילומי רנטגן) של ירכו של המערער והצילומים נבחנו על ידי פרופ' הילל ורופאים מתמחים שעבדו תחת פיקוחו. בפגישת המעקב האחרונה, ביום 17.11.98, נערכה גם בדיקת C.T, ומשלא נצפתה כל הטבה, הוחלט כי יש לנתח את המערער, לאור אי איחויו של השבר.
5. המערער בחר שלא לבצע את הניתוח בבית החולים מאיר והוא פנה לבית חולים רמב"ם. שם נותח תוך קיבוע ראש מפרק הירך בעזרת ברגים והשתלת עצם. הניתוח הצליח והמערער חזר לתפקוד, לאחר תום תקופת ההחלמה.
תמצית טענות המערער בבית משפט קמא
6. המערער טען בתביעתו כי ההחלטה שלא לנתחו, כאשר הגיע לבית החולים לראשונה, ולנקוט בטיפול שמרני - אינה עומדת בסטנדרט הטיפולי הנדרש והיא מהווה התרשלות. לשיטת המערער, ועל בסיס חוות דעתו של המומחה מטעמו ד"ר לין, היה על הרופא המטפל לנתחו מיד עם בדיקתו הראשונה, או לבצע בדיקות נוספות, כדוגמת בדיקת C.T בטרם ההחלטה על טיפול שמרני. כמו כן לטענתו, לא בוצעו בדיקות חיוניות אחרות, כדוגמת בדיקת M.R.I ובדיקת סריקת עצמות, בדיקת צורת הליכתו; פירוט לגבי ציר התנועה בגפה הימנית (האם קיים סיבוב פנימי או חיצוני); מדידת אורך הגפיים, פירוט טווחי התנועה ותיאור הממצאים ההדמייתיים בצילומי הרנטגן.
עוד טען המערער כי הרישום הרפואי היה חסר, במיוחד בהתייחס לרישום לגבי התקדמות חיבור השבר ולגבי דירוג ה"גרדן" של השבר, אשר מהווה נתון משמעותי לכל החלטה בעניינו, ולפיכך, נגרם לו נזק ראייתי.
המערער הוסיף וטען כי הוא טופל על ידי רופאים מתמחים חסרי ניסיון. המערער עמד על טעות של אחד הרופאים (ד"ר דביר) שהעריך בבדיקה מיום 26.5.98 כי מדובר בשבר עם סימני חיבור מתקדמים, דבר שמנע החלטה ללכת לניתוח.
7. המערער טען כי נגרם לו נזק בשל דחיית הניתוח, לרבות, נכות בגין קיצור רגלו, התפתחות נמק א-ווסקולרי, כאב וסבל, הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד,עזרת צד ג' והוצאות.
תמצית טענות המשיבים בבית משפט קמא
8. המשיבים הסתמכו על חוות דעתו של פרופ' סגל אשר היה בדעה כי ההחלטה שלא לנתח את המערער הייתה סבירה והיא התקבלה באופן מודע על ידי פרופ' הילל, רופא מנוסה, ותיק ובעל ניסיון ספציפי בניתוחי ירך. לדעתם, משחלפו 40 יום מהפציעה ולא חל שינוי במצב השבר, היה סביר ביותר להניח כי קיים סיכוי לחיבור טבעי של השבר ולפיכך ההחלטה לתת לגוף סיכוי לרפא את עצמו ולהימנע מניתוח, הכולל סיכויים לסיבוך, הייתה סבירה ונכונה. עוד טענו המשיבים כי לא היה כל חסר או ליקוי ברישום הרפואי, שכן הרישום נעשה לצורך מעקב אחר חיבור השבר, ולא היה צורך בפירוט אחר טווח תנועות ונתונים נוספים. מכל מקום, לטענתם, גם אם היה חסר ברישום, הרי שניתן להשלימו על ידי הצילומים, המעידים על מצב השבר.
9. לעניין חיוניות עריכתה של בדיקת C.T בטרם קבלת ההחלטה על טיפול שמרני, טוענים המשיבים כי מעדות פרופ' סגל עולה כי די בצילום רנטגן כדי לקבוע האם השבר מחובר, נמצא בשלבי חיבור, או אינו מחובר כלל. לגבי שאר הבדיקות שנטען כי היה צורך לבצען, טוענים המשיבים כי מדובר בהרחבת חזית.
10. לעניין הנזק טענו המשיבים כי למערער לא נותרה כל נכות כתוצאה מעצם דחיית הניתוח וכי נכותו כיום מקורה מעצם הפציעה ולא בהחלטה על טיפול שמרני ודחיית ביצוע הניתוח.
פסק דינו של בית משפט קמא
11. בית משפט קמא דחה את תביעת המערער, תוך שנקבע כי לא הוכחה התרשלות הרופאים שטיפלו במערער. בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של פרופ' סגל על פני חוות דעתו של ד"ר לין. נקבע כי המערער טופל אישית על ידי פרופ' הילל וכי לא נמצא פגם בהחלטתו על טיפול שמרני, בין היתר בהתחשב בכך שחלפו 40 יום ממועד הפציעה, במהלכן המשיך המערער לתפקד כרב חובל, תוך דריכה ולו חלקית על רגלו, וכי לאחר תקופה זו בה ארע כבר הנזק, היה קיים סיכוי ממשי לחיבור השבר באופן טבעי.
12. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי ההחלטה להעדיף תחילה טיפול שמרני על פני ניתוח מיידי, הייתה החלטה מודעת של מנהל מחלקה שהפעיל שיקול דעת מקצועי על סמך ניסיונו והנתונים שהיו בפניו. כן נקבע כי לא נפל פגם מהותי ברישום הרפואי ולא נגרם למערער נזק ראייתי. נקבע כי למערער הועבר חומר רב הכולל עשרה צילומי רנטגן ובדיקות C.T ו-M.R.I (שנערכו למערער מאוחר יותר). כמו כן התקבלה טענת המשיבים לפיה לא היה כל צורך לבצע את הבדיקות השונות אליהן התייחס המערער (C.T, M.R.I וסריקת עצמות) משום שההחלטה שלא לנתח והמעקב התמקדו במנח השבר ובהתקדמות החיבור, הנבחנים באמצעות השוואת צילומי הרנטגן.