ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) מיום 4.10.06 בת"א 1452/06 ולפיו נמחקה תביעת המערער על הסף.
1. המערער היה הבעלים של מחצית ממניות חברה בשם "סרנה קולנוע ושעשועים" (להלן: "
החברה"). בבעלותה של החברה היה נכס מקרקעין ששימש כבית קולנוע (להלן: "
הנכס") ועליו נצברו חובות ארנונה. המשיבה הגישה תביעה כנגד החברה בגין חוב הארנונה, וביום
15.10.96 ניתן לזכותה פסק דין ונפתח תיק הוצל"פ כנגד החברה.
במסגרת תיק ההוצל"פ, נתמנה ב"כ המשיבה ככונס נכסים על הנכס. בשלב מסויים פנה עו"ד לסרי למשיבה בשם החברה - לאחר שהציג פרוטוקול המסמיך אותו מטעם החברה - וניהל מו"מ עם המשיבה להסדרת החוב. ביום
1.12.98 נחתם בין המשיבה לבין החברה, באמצעות עו"ד לסרי, הסכם לפיו הופחת חוב הארנונה של החברה מסכום של 740,000 ש"ח לסך של 300,250 ש"ח, דהיינו, הפחתה של כ-480,000 ש"ח בחוב הרשום בספרי המשיבה.
ביום
8.7.99 מכרו המערער ושותפו לחברה, בשם ברנס אליהו, את מניותיהם בחברה לצד שלישי, שתי חברות בשם ש.ה.ש. השקעות בע"מ ו-נאות חן הגורן בע"מ (להלן: "
הרוכשות"). על ההסכם למכירת המניות חתם בשמו של המערער ובשמו של שותפו, עו"ד ברנס (להלן: "
הסכם מכר המניות").
חלפו שנים, ולטענת המערער, בשנת 2004 נודע לו לראשונה כי בעת חתימת הסכם מכר המניות, חוב החברה למשיבה כבר הופחת בסכום של 480,000 ש"ח. לטענתו, אם היה יודע על כך, היה יכול לקבל תמורה גבוהה יותר עבור מניותיו, בסכום השווה למחצית סכום ההפחתה, מכח היותו בעל מחצית המניות בחברה. על כך נסבה תביעתו של המערער כלפי המשיבה, תביעה שהוגשה ביום
14.2.06.
2. המשיבה עתרה למחיקת התביעה על הסף, ובית משפט קמא נעתר לבקשה. בפסק דינה (הנושא כותרת "החלטה"), דחתה השופטת אסיף את טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה אך קיבלה את הטענה כי כתב התביעה אינו מגלה עילה.
על כך נסב הערעור שבפנינו.
3. המערער חזר והדגיש בערעור כי מחיקת תביעה היא סעד קצוני, והלכה פסוקה היא שלצורך מחיקה על הסף על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי יעלה בידי התובע להוכיח את האמור בכתב התביעה. לשיטתו, מאחר שכתב התביעה מתבסס על טענות ל"תרגיל עוקץ", תרמית וקנוניה שהמשיבה היתה צד להם, היה על בית המשפט ליתן לו את יומו ולאפשר לו להוכיח את טענתו.
דין הערעור להדחות ולא נאריך בדברים.
4. לצורך הדיון, נצא מנקודת הנחה כי בעת חתימת הסכם מכר המניות, המערער אכן לא ידע כי חוב הארנונה על הנכס כבר הופחת. כך לכאורה עולה גם מתוכן ההסכם, שם נאמר כי על הנכס רובץ חוב של 740,000 ש"ח. במקרה כזה, יש לראות את התובע כמי שטעה בעובדה שהייתה ידועה בעת ההתקשרות, להבדיל מטעות לגבי העתיד שיש לראותה כטעות בכדאיות העסקה - ג. טדסקי "טעות בכדאיות העסקה"
משפטים יב (תשמ"ב) 329, או כמי שטעותו אינה נופלת בגדר הסיכון החוזי ולכן אינה טעות בכדאיות העסקה - דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות"
עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459. בהנחה כאמור, עומדת לכאורה למערער זכות ביטול לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, או זכות לעתור לביטול החוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק.
אלא שזכות הביטול הלכאורית של המערער, בהנחה שאכן הוטעה לגבי מצב החוב בעת חתימת הסכם מכר המניות, עומדת לו כלפי הרוכשות. משום מה, התובע לא הפנה את תביעתו כנגד הרוכשות, גם לא כנגד עו"ד לסרי שייצג בשמו ומטעמו את החברה כלפי המשיבה, גם לא כנגד עו"ד ברנס שחתם בשמו על החוזה למכירת מניות, גם לא כנגד עו"ד רם הורוביץ המנוח שאישר את חתימתו של עו"ד לסרי על פרוטוקול החברה. ובקיצור, המערער לא תבע אף אחד מהמעורבים הישירים או העקיפים בהסכם מכר המניות, אלא את המשיבה בלבד. ברם, מכל המעורבים בעסקת מכר המניות, המשיבה היא הגורם היחיד שאין לו כל יריבות חוזית עם המערער, לא במישרין ולא בעקיפין.
החברה הייתה בעלת דברים דידה של המשיבה ולא הייתה למשיבה חובת גילוי אישית כלפי המערער. המשיבה יצאה ידי חובת הזהירות, לאחר שהוצג בפניה, לדרישתה, אישור כי עו"ד לסרי מוסמך לייצג את החברה.
5. הוסיף המערער וטען, כי מאחר שבקנוניה עסקינן, זכותו להפנות את התביעה כלפי כל אחד מהמעורבים בקנוניה, ואין זה עניינו של בית המשפט מדוע בחר שלא לתבוע את המעורבים האחרים.
ברם, על פניה, טענת הקנוניה המיוחסת למשיבה גובלת באבסורד. אם אכן "מאן דהוא" - ביטוי בו השתמש המערער בכתב התביעה - אצל המשיבה, קשר קשר להונות את המערער, תוך שתוף פעולה עם הרוכשות או עם אחרים, שמשום מה לא נתבעו על ידי המערער, הגיונם של דברים שההסכם להפחתת חוב החברה היה נעשה
לאחר הסכם מכר המניות בחברה ולא לפני כן.
לא נעלמו מעיננו ההלכות לפיהן במחיקה על הסף על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי יעלה בידי התובע להוכיח טענתו. עם זאת, אין פירוש הדבר שרשאי תובע להפריח לחלל האויר השערות בעלמא על תרמית ועוקץ, ללא שמץ של פירוט בניגוד לתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי "
כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות."
במהלך הדיון ניסינו לתהות שמא יש ברשות המערער מידע ספציפי כלשהו על מאן דהוא אצל המשיבה שרקם וקשר עליו להונותו תוך שיתוף פעולה עם אחרים. התרשמנו כי המדובר בטענות כלליות וסתמיות בבחינת "נעשה ונשמע" - הבה נגיש תביעה כנגד המשיבה בשל קנוניה שנרקמה על ידי גורמים עלומי שם, ולאחר מכן נראה איך יתגלגלו הדברים.
6. לכך יש להוסיף, כי מתוכנו של הסכם מכר המניות, עולה כי המערער היה אדיש לשאלה מה גובה חוב הארנונה, ונתן לרוכשות מנדט לנסות ולהפחית את חוב הארנונה - סעיף 6ד סיפא להסכם בו נאמר "
המוכר ממנה בזה ומיפה את כוחו של עו"ד ברזילי יורם לפעול בשמי להפחתת חוב הארנונה ככל שניתן".
7. ומזוית נוספת: מה למערער כי ילין. אחת משתיים: אם החוב לא היה מופחת, הנכס היה נמכר בכינוס נכסים ואז המערער לא יכול היה לקבל ולו אגורה שחוקה עבור מניותיו. הפחתת חוב הארנונה הביאה לכך שהנכס לא נמכר בכינוס נכסים והיא שאיפשרה למערער למכור את מניותיו בחברה בתמורה כספית. ואם לא די בכך, נציין כי בהליך שהתנהל בין המערער לבין הרוכשות, הציעו הרוכשות למערער להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את עיסקת רכישת המניות, אך המערער דחה את ההצעה (כפי שעולה מהמכתב מיום 29.1.03 נספח ז' לבקשה למחיקה על הסף). מכאן, שהמערער מנסה להנות מכל העולמות - גם להותיר ברשותו את התמורה שקיבל עבור מניותיו וגם להגדיל את התמורה על חשבון המשיבה, שכאמור, אין לה כל יריבות חוזית איתו.
8. סופו של דבר שאנו דוחים את הערעור, ומחייבים את המערער בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח (עשרים אלף) בצרוף מע"מ. הפקדון שהופקד על ידי המערער יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות שנפסקו.
ניתן היום כ"ה בתשרי, תשס"ח (7 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.