ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום מיום 24/8/06 (כב' ת. שרון-נתנאל) ולפיה דחה ביהמ"ש חלק מתביעת המערערים על הסף בשל מעשה בית דין והתיישנות.
השופט יצחק עמית [אב"ד]:
1. המשיב ואחת בשם שיבולת (להלן: "
שיבולת") היו דירקטורים ובעלי מניות אצל המערערת 1 (להלן: "
בית יערה").
ביום
7.4.97 נחתם הסכם שהצדדים לו הם בית יערה, המשיב ושיבולת והמערערות 2-3 (להלן: "
המערערות" או "
המשקיעות"). על פי ההסכם, הוקצו למשקיעות מניות והועברה אליהן השליטה כנגד השקעתן הכספית בבית יערה (להלן: "
ההסכם").
בסעיף 2.13 להסכם, נקבע, כלהלן:
"המייסדים (שיבולת והמשיב - י.ע.)
מצהירים ומתחייבים כי אם יתברר שקיימים חובות או התחיבויות של החברה שלא נכללו במאזן הבוחן האחרון של החברה, שהוצג ע"י המייסדים ו/או בנספחים א', ו/או ב', ו/או אם החברה תתבע ותחוייב כדין בתשלום כלשהו בגין חבויות המתיחסות לתקופה שעד חתימת הסכם זה, ואשר אינן משתקפות בהסכם, במאזן הבוחן או בנספחים א' ו/או ב' ישאו בהם המייסדים, ביחד או לחוד, באופן אישי ובכל מקרה לא תשא בהם החברה".
ביום
16.7.98, כשנה לאחר חתימת ההסכם, הגיש עו"ד היים תביעה כספית כנגד בית יערה, המשיב ושיבולת, לתשלום שכר טרחתו בגין שירותים משפטיים שנתן להם, לטענתו, בתקופה שקדמה לעריכת ההסכם (ת"א 64453/98 בבימ"ש השלום בת"א, (להלן: "
תביעת שכר הטרחה").
ביום
20.11.2001 ניתן פסק דינה של כב' השופטת אבניאלי, ולפיו חוייבה בית יערה לשלם לעו"ד היים סכום של כ-17,500 דולר בצירוף ריבית דולרית בשיעור של 11% לשנה מיום הגשת התביעה ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן: "
פסק הדין הראשון").
על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי (ע"א 1023/02), והצדדים לערעור הסמיכו את ביהמ"ש לפסוק על דרך הפשרה, הן לגבי גובה החיוב כלפי עו"ד היים, והן לגבי חלוקת הסכום בין בית יערה לבין המשיב ושיבולת. בפסק דינה מיום
19.7.2002, העמידה השופטת הילה גרסטל את החוב כלפי עו"ד היים על סך 17,000 דולר וקבעה כי המשיב ושיבולת ישאו כל אחד ב-5% מסכום החוב מהסכום.
2. ויהי לאחר הדברים האלה, הגישו המערערות ביום
6.9.05 תביעה כנגד המשיב, הכוללת שני ראשים. הראש הראשון, על סך 108,292 ש"ח בגין החוב שנפסק לזכותו של עו"ד היים כפי שנפסק בערעור על פסק הדין הראשון. הראש השני, על סך 31,393 ש"ח בגין פיצויי פיטורין לעובדת שעבדה בבית יערה ואשר, על פי הנטען, לא הופרשו עבורה כספים על חשבון פיצויי הפיטורין, ובסופו של דבר חויבה בית יערה לשלם סכום זה מכוח פסק דין שניתן לזכות העובדת על ידי בית הדין האזורי לעבודה. התביעה הוגשה כנגד המשיב בלבד, מאחר שהוא ושיבולת התחייבו בהסכם "ביחד ולחוד".
עניננו מתמקד בראש הראשון של התביעה הנסב על שכר טרחתו של עו"ד היים, מושא פסק הדין הראשון. בכתב התביעה נטען כי במסגרת החובות של בית יערה, כפי שפורטו במאזן הבוחן ובנספחים א'-ב' להסכם, לא מסרו המשיב או שיבולת למערערות שום מידע על קיומו של חוב של בית יערה כלפי עו"ד היים (סעיף 10 לכתב התביעה). עוד נטען, כי לימים התברר למשקיעות כי המשיב ושיבולת הסתירו מהמשקיעים את דרישותיו של עו"ד היים לשכר טרחה, כי המשקיעות הסתמכו על המצג שהציגו להם המשיב ושיבולת לצורך חישוב כדאיות השקעתן ו"גילו" לפתע קיומו של חוב שלא נכלל במצגים שהוצגו להם (סעיף 16 לכתב התביעה). בכך, חדלו המשיב ושיבולת באי גילוי נאות של כל החובות עובר לחתימת ההסכם, ופעלו בחוסר תום לב בניהול מו"מ.
3. המשיב עתר לדחייה על הסף של התביעה המתייחסת לחוב כלפי עו"ד היים, בטענת התיישנות ובטענה למעשה בית דין.
בית משפט קמא קיבל טענת המשיב מן הטעם שתביעתו של עו"ד היים הוגשה ביום 16.7.98 בעוד התביעה דכאן הוגשה ביום 6.9.05, דהיינו למעלה משבע שנים, לאחר המועד שבו המערערים ידעו על קיומו של חוב כלפי עו"ד היים.
בנוסף, קיבל בית משפט קמא את הטענה של מעשה בית דין, מאחר שהפלוגתא המרכזית שהיא שאלת החבות בשכר טרחתו של עו"ד היים וחלוקתה בין המשיב, שיבולת ובית יערה, נדונה בפסק הדין הראשון, כפי שנדונה גם שאלת ידיעתם או העדר ידיעתם של המערערות אודות החוב של בית יערה כלפי עו"ד היים.
בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי בפסק הדין הראשון נקבע, שהמערערות ידעו או יכולות היו לדעת, עובר לחתימת ההסכם, כי שכר טרחתו של עו"ד היים לא שולם.
4. על כך נסב הערעור שבפנינו.
לטענת המערערות, עילת התביעה שלהן כלפי המשיב קמה רק החל מהמועד בו בית יערה חויבה על פי פסק הדין הראשון, שהרי בסעיף 2.1.3 להסכם, כמצוטט לעיל נאמר: "
אם החברה תתבע ותחויב כדין". לכן, כל עוד לא חויבה בית יערה בפסק הדין הראשון, לא קמה למערערות עילת תביעה, וממילא לא החל מרוץ ההתיישנות.
כן טענו המערערות, כי אין לפנינו מעשה בית דין או פלוגתא פסוקה, מן הטעם שהן לא היו צד להליכים שהתנהלו בתביעה הראשונה.
מנגד, המשיב תמך בפסק דינו של בית משפט קמא והצביע על כך, כי במאזן הבוחן שנזכר בסעיף 2.13 להסכם, נזכר החוב של בית יערה כלפי עו"ד היים, ומכאן שדין התביעה להדחות על הסף, הן מחוסר עילה, הן מחמת התיישנות והן מחמת מעשה בית דין.