פסק-דין בתיק עא 3449/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת שושנה אלמגור) מיום 18.9.06 בת.א. 60748/04 לפיו נקבע כי על המערער לשלם למשיבים פיצוי בסכום של 20,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט.

המשיבים בעלי עסק לפיתוח עיצוב יצור ושיווק של בגדי אופנה בשם Madness הגישו כנגד המערער שייצר והפיץ מוצרי הלבשה בין השאר בשם Eleven,תביעה למתן חשבונות ולפיצוי כספי בסך 200,000 ש"ח מכוח חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 וחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979.

המשיבים טענו בתביעתם כי הינם בעלי זכויות הקנין הרוחני בארבעה דגמי גופיות, כי המערער העתיק את הדגמים הללו שלא כדין והסב להם במעשיו האלה נזק.

בפסק הדין קבעה הערכאה הדיונית כי הוכח שהמערער העתיק רק אחת מהגופיות (מוצג ת/2 במשפט) לגביה קבע כי המערער הצליח להוכיח אך ורק עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט, וכשל בהוכחת עילה של גניבת עין, ובהוכחת סימן המסחר Madness.

בהתייחס לעשיית עושר ולא במשפט קבעה ערכאה דיונית בין השאר כדלקמן: " במקרה שבפני הוכח שמדנס (המשיבים) השקיעה משאבים בעיצוב דגמיה. הנתבע (המערער) אשר העתיק את דגם גופיית ת/2 ממדנס לא השקיע בפיתוח דגם זה, אלא נטל מן המוכן. הנתבע התעשר על חשבון התובעים באמצעות מכירת הדגם המועתק של גופיה זו. העתקת המוצר חוסכת מהמעתיק את הצורך להשקיע משאבים בעיצוב המוצר וביצורו ומאפשרת לו להנות מהשקעתו של היצרן המקורי ויש לראות בכך התעשרות שלא כדין על חשבון היצרן המקורי. התנהגות זו של הנתבע פסולה היא ונגועה בחוסר תום-לב מצידו".

בהתייחס לגובה הפיצוי ולדרך חישובו קבעה ערכאה דיונית כדלקמן: " התובעים (המשיבים) השקיעו משאבים בעיצוב הדגם ת/2א, הוצאות אלו נחסכו מהנתבע. הגופיה ת/2 נמכרה לחנות במחיר נמוך מהמחיר שבו נמכרה הגופיה ת/2א' ע"י מדנס לחנויות (25 ש"ח לעומת 35 ש"ח), ויש להניח כי אלמלא מעשי ההפרה מדנס היתה מוכרת את הדגם ת/2א מעיצובה בהיקפים גדולים יותר. יחד עם זאת, לצורך קביעת הסכום שעל הנתבע לשלם לתובעים יש להתחשב בכך שחיי המדף של מוצרי האופנה נשוא התביעה הינם קצרים, על כך אין מחלוקת בין הצדדים. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סכום אותו אני מעריכה על דרך האומדנה בסך כולל של 20,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה...".

בפסק הדין הדגיש בית המשפט בהקשר לסעד לו עתרו המשיבים, כי הם לא ביקשו מלכתחילה לפצל את הדיון " באופן שקודם תידון סוגיית זכאותם לקבלת צו למתן חשבונות ורק לאחר מכן תידון זכאותם לסעד כספי" וכי " בנוסף לכך, זנחו התובעים בסיכומיהם את עתירתם לקבלת צו למתן חשבונות (ראה סע' 118 ו-12 לסיכומיהם)".

לטענת המערער (ראו עיקרי טיעון מתוקנים מטעם המערער), ביהמ"ש טעה באלה:

שלא דחה את תביעת המשיב 1 מחמת העדר עילה או יריבות משלא הוכחה כדבעי השותפות בין המשיבים.

משקבע שהמערער העתיק את הגופיה נשוא הדיון למרות " שהמערער לא נחקר על ההבדלים בין הגופיות ועדותו בענין זה לא נסתרה", ולמרות שגם לגירסת המשיב 1 בסיס הגופיות נלקח מחו"ל והדמיון בין הדגמים נובע מבסיס הגופיות.

משהחליט לחייב את המערער על פי עילה של עשיית עושר ולא במשפט אף שדחה את התביעה בעילה של הפרת זכות יוצרים או גניבת עין.

משקבע התעשרות ללא "יסוד נוסף" הנדרש מעבר לעצם החיקוי או העתקה.

משקבע שהמערער מכר את הגופיות בסכום נמוך יותר מהמשיבים למרות שהמשיב 1 הודה שהמערער מכר במזומן ועל מזומן גם הוא נותן הנחה, ולמרות שהמשיב 1 הודה שאפילו מכר גופיה ב-10 ש"ח.

משקבע סכום בלתי סביר בנסיבות מקום שהמשיבים היו צריכים להוכיח את סכום ההשבה.

משקבע סכום למרות שלא הוכח נזק, גם לא מזערי.

המערער אף משיג בערעור על קביעת ההוצאות שלא לקחה כלל בחשבון שחלק הארי של התובענה נדחה ע"י ערכאה דיונית.

דיון

ההכחשה הסתמית של המערער את טענת השותפות בין המשיבים אינה נימוק להתערבות ערכאתנו בממצאו העובדתי של בית המשפט כי המשיבים פעלו במסגרת שותפות בלתי רשומה.

קביעתה של הערכאה הדיונית כי המערער העתיק את גופיית המשיבים מבוססת על ממצא עובדתי הנסמך בין השאר על השוואת הדגמים על ידה באופן בלתי אמצעי.

ביהמ"ש קמא שמע את העדים, בחן כדבעי את כלל הראיות שבפניו, ואנו לא מצאנו בקביעותיו או במסקנותיו לענין זה פגם המחייב התערבותנו. כך הם פני הדברים אף לגבי קביעתה כי העילה של עשיית עושר ולא במשפט הוכחה.